ההספד שלי אליך, שלום הי”ד.

שלום, עם ספר מטייל בארץ ישראל, אתה.

שלום היקר, היום קברנו אותך, ואני קברתי אח. אני מכיר אותך מגיל 3, לא זוכר את הפנים שלך ללא חיוך, לא זוכר אותך כועס. למרות היותך צעיר, קיבלתי אני, השראה רבה ממך וממה שהייתה. הייתה בשבילי דוגמא לתפארת של נוער שעבורו היה שווה להילחם כל מה שנלחמנו: מסירות נפש, אהבת ה’, צדקות, שמחה ורצינות גם יחד. אני קורא לזה גדלות. הכל בטבעיות, בלי שאפילו תרגיש בכך. בשיחות שלנו בשבת, אהבתי והערכתי את אהבת הארץ הבלתי מתפשרת שלך, גם כלפי היהודים היקרים השלטון מתנכל להם. רצית לתת, רצית להשפיע, רצית לקדם את עם ישראל ואת ארצו. הלכת לחינוך ולהדרכת טיולים. “זה הכיוון” אמרת לי. כמה רצינות, כמה אחריות, כמה אהבה, כבר בגילך הצעיר!

“שהקב”ה יגיד די לצרותינו”

נוכחתי ביותר מדי לוויות של חברים צעירים שנרצחו על קידוש ה’. בכל ההספדים אני שומע את המשפט המשונה הזה. “שם במרום, תתפלל שהקב”ה יעצור את רצח היהודים וכו’ וכו’.” ולי נראה שאלו תפילות מתקשות בגלות. שם מי יקום על עם ישראל? אבל כאן, זה נראה כל כך לא קשור?  הרי הקב”ה נתן לנו צבא חזק, משטרה חזקה (הם מוכיחים את זה כל יום נגד יהודים), כלכלה חזקה. יש בתי משפט, יש פרקליטות, יש שב”כ (בערך). מה אתם רוצים מהקב”ה? הרי הוא נתן לנו כלים ויכולות! אנחנו צריכים להגיד לצרותינו די! הערבים לא הולכים להשתנות. כל הזמן הם ירצו וינסו לרצוח יהודים, מאז ישמעאל זה לא הפסיק, אז מה אתם רוצים מהקב”ה?

זה מזכיר לי את המשל המפורסם של היהודי הצדיק שנלכד בתוך בתו הבוער, ומסרב לקבל עזרה מאנשים, כי הוא מחכה להצלה מאיתו ית’. בסוף בהגיעו השמיימה, הוא שואל מה קרא שה’ לא הציל אותו, אז מסבירים לו שה’ שלח, שכנים, חבלים, סולמות, ואפילו מסוק, אך זה סירב להיעזר בהם…

בתים זה לא צדק.

הפרקליטות, התקשורת, בית המשפט, הצליחו “לגהץ” את כולנו. כמעט אף אחד לא מדבר על זה שצה”ל צריך לנקום, לעשות צדק. או שמדינת ישראל צריכה לנקום. אנחנו נשלם בדם בנינו בכמה בתים, או כמה אישורים על בתים שניתנו בעבר, בוטלו וניתנו שוב. ברור, שהתשובה הציונית הייתה מאז ומתמיד קיימת ויעילה. ישובים רבים קמו על שמות חברים שנרצחו ע”י בני עוולה. אך לפני זה הייתה קמה יחידה 101, ועושה סדר בעולם עושה צדק בעולם. עושה חינוך בעולם, בשפה המקומית המדוברת והמובנת היטב ע”י השכנים. אין 101?  צה”ל, או שב”כ של היום, יעשו את העבודה. אחרי זה בבקשה, תבנו כמה שיותר בתים.

בתים, זה לא צדק. לנקום ברע, זה הצדק. זהו התפקיד של עם ישראל, לא רק במטרת חינוך השכנים והישרדות בשכונה הלא נחמה שהוא מתגורר בה, אלא צדק בשמיים ובארץ, צדק בפני ה’,

בתים זו נחמה.

למה לא מדברים על צדק?

יש כאן מי שצודק ומי שטועה. עשיית הצדק, מדינת ישראל וויתרה עליה מזמן, ונתניהו מזמן וויתר אפילו על הנחמה (“הם רוצחים ואנחנו בונים… בלה בלה בלה בלה”), עוד לא ראיתי תב”ע מאושר על איתמר, ולא שכונת האולפנה בבית אל על טילה. עלינו לנסות להבין מה שורש הדברים.

העולם המודרני מתקשה לדבר על מלחמה צודקת. האווירה הפוסט-מודרנית אוסרת כמעט על הצירוף הזה “מלחמה”-“צודקת”. כדי להתגבר על הקושי הזה, המציאו בארץ ובעולם המושג של “מלחמה נגד טרור”.

הטרור, זה רע. אם כך להילחם ברע מהסוג הזה, זה לגיטימי, אולי צודק אפילו.

עוד ראינו סוג של ניסיון לצרף “מלחמה” ל”צדק” שמנסים להחזר “שלטון לגיטימי” אחרי מהפכה צבאית. גם שם מדובר על אחיזת עניים, כי מי בדק כמה “לגיטימי” היה השלטון הקודם.

עם ישראל צריך לדבר על צדק, במלחמתו נגד הערבים.

– הצדק בזכותנו על הארץ (בשם ה’ מול ארה”ב, אפריקה, והאסלאם, ובשם ההיסטוריה מול אירופה),

– הצדק במלחמתנו מול הברבריות הערבית שחוגגת בכל מקום שהם נמצאים, שבה העזתים מוכנים לשחוט את בניהם בעצמם כדי להיראות “צודקים” ב-CNN.

– הצדק של המוסר הטוב והרע, שמצד אחד, יש צדיקים כמוך שלום, שעסוקים בכל חייהם, רק בבניה ובנתינה, וכאלו שהצד השני מייצר, שעסוקים רק איך להרס, לטבוח, להתפוצץ.

להבין את תפקידו של עם ישראל

התפקיד של עם ישראל בעולם, אינו רק בניית הארץ לתפארת האומה, ולטובת העולם כולו. התפקיד של עם ישראל הוא להראות שיש כרגע מלחמה של הטוב מול הרע, ושמתי שכל העולם התייאש מלנצח אותו, זה אפשרי, וכך יהיה בע”ה.

ואם תפילה אחת יש לי שלום היקר, שתביא איתך למעלה לפני המלך במרומים, שהוא ית’ יאיר את עמו להתעורר, לשוב אל עצמו ולערכיו, בעוז ועוונה, כמו שאתה הייתה, שלום האהוב שלנו.