שיפור תדמית ישראל- העבודה מבפנים
תמיד היו בעמנו אנשים שעמדו בצד האויב נגד אחיהם היהודים. זה לא התחיל בגולדסטון ובקרן החדשה לישראל, אלא כבר חז”ל מעידים שרבשקה, רמטכ”ל צבא סנחריב שטבח בעם ישראל, והגלה את עשרת השבטים היה יהודי מומר. גם באינקויזיציה יהודים מומרים עמלו על כל כתבי קודשי ישראל כדי לצנזרם ולהפכם ל”מקובלים” על הנצרות (למשל הביטוי “עכו”ם” לא היה ולא נברא בספרי חז”ל אלא הוא פרי הצנזורה הנוצרית).
רמת השנאה העצמית בשוליים הקיצוניים של עמנו איננה קיימת באף עם בעולם. הדבר תורם רבות לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל בעולם כולו כפי שנבאר כאן:
– כל מדינה בעולם שמשתתפת במלחמה, מייצרת תומכים ומתנגדים לאותה מלחמה. אותם מתנגדים מוחים על שפיכות הדם של חייליהם ואזרחים לפעמים. אך לא ראינו באף מקום את אותם מתנגדי מלחמה, לא באמריקה ולא באירופה, שיצאו בכח נגד חיילי עמם כפי שזה קורה אצלנו כל שבוע בנעלין. גוי שמנסה להבין מה קורה כאן, מסיק שעוצמת האי-צדק כנראה כה גדולה שזה גורם אפילו לישראלים ללכת נגד עמם וחייליהם. יש בדבר הזה כדי להשפיע על עמדתו בנושא.
– כל התקשורת בעולם גם השמאלנית וגם הימנית, הינה קודם כל פטריוטית, ובוודאי בזמן מלחמה. אצלנו בעופרת יצוקה, הטלביזיה הישראלית הקדישה שליש ממהדורות החדשות לסבל הערבים בעזה, בתמונות וקולות זועקים לשמים. אחראי חדשות של תחנה אירופאית בארץ, הודה פעם שהתחנה שלהם ניזונת בעיקר מהתקשורת הישראלית. גם כן, מכיוון שלא יעלה על הדעת אצלם ללכת נגד עמם, הם מפרשים שאם כן, כנראה שאין מחלקות שהצד הערבי הוא הצודק.
– גם 60 שנה אחרי מלחמת העולם השניה, האמריקאים לא הוציאו אף סרט שבו הגרמנים היו הטובים והאמריקנים היו הרעים. זה לא יעלה על הדעת אצל אף אחד משמאלני הבמאים בהוליווד. אצלנו כמעט כל סרט שיוצא מספר על אויבינו שהם הצודקים, על הערבים שהם המסכנים, על החיילים שהם רעים או מבולבלים. לכן ממהרים הגויים האנטישמים לתת פרסים לכל סרט כזה, כדי להגביר בצורה יעילה ביותר את השנאה לציון ואת הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם. “הרי אם הישראלים בעצמם מספרים על הצדק הערבי, לא יכול להיות שאין דברים בגו”, יחשוב גוי ממוצע באירופה. למשל הסרט “עג’מי” שמספר על ערביי יפו (“הטובים”) שהם מסתבכים בסמים, דמי חסות, רצח ועוד, זכה לתגובת פסטיבל ברלין אוהדת במיוחד: “אנחנו נדהמנו לראות וללמוד על אותם ערביי יפו הגיבורים שעומדים מול הכובש הישראלי מעטים מול רבים ובכל זאת לא נכנעים להם“.
– עולם האקדמיה הוא בד”כ מן החופשיים ביותר, הוא לא מכיר גבולות. מאמרים של כל האוניברסיטאות בעולם מצוטטים כמעט ללא הבחנה לכל מי שמבקש לכתוב דבר חדש. אין קריאות בעולם (וגם ע”י הקיצוניים המקומיים שלנו) לחרם אקדמי על איראן או על אוניברסיטת עזה הקוראות בגלוי להשמדת ישראל. אלא יש מצד אנשי אקדמיה ישראלית קריאות לחרם נגד אוניברסיטת השומרון באריאל. הדבר מאוד מחזק את אויבינו שיכולים בזכות התמיכה היהודית והישראלית לטעון שאין פה שום דבר גזעני אלא צד מוסרי ביותר שנתמך ע”י אנשי אקדמיה ישראלים. חרם אקדמי נגד ישראל כולה נתמך ע”י אנשי שמאל קיצונים וערביי אנגליה מובילים גם כן קמפיין כזה.
אז מה אפשר לעשות במדינה דמוקראטית נגד אותם יהודים וישראלים שפועלים נגד עצם קיומינו בכל תחום בעל השפעה? הרי העם מוקיע אותם בגדול והוכיח את זה בהצבעתו בכנסת:
בתחום המחאה הציבורית נגד ישראל:
– מדינת ישראל לא מפעילה עשירית מהאמצעים שלה נגד אותם יהודים שפוגעים ברכוש צה”ל והמדינה, עוברים על עשרות חוקים ללא מפריע. גם את חבריהם האנרכיסטים אפשר לגרש ללא בעיה על פי החוק הישראלי למניעת טרור.
– מעצרים מנהליים, צווי הרחקה, פגיעה ברכוש, רדיפת מנגנוני החוק הם בשימוש מרובה נגד המתנחלים אך לא שמענו עליהם כשמדובר על אנשי השמאל הקיצוני. מדובר סה”כ בכמה מאות אזרחים בכל המדינה, ובכמה מאות אנרכיסטיים, חלקם קבועים, חלקם מתחלפים והרבה מהם שוהים בלתי חוקיים.
בתחום הקולנוע: אין עניין לצנזר קולנוע, כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה בסרט שהוא מפיק. זה לא אומר שאין מה לעשות:
– יש לקדם קולנוע יהודי, ערכי, ציוני ע”י מימון ממשלתי לגופים קיימים בתחום, ומתן עידוד לגופים חדשים שיקומו בזכות זה.
– יש להפסיק לחלוטין את מימון אותם סרטים אנטי ישראליים ע”י הממשלה כפי שזה נעשה עד היום. הרי כולם קבלו עשרות אלפי שקלים (ויותר) לסיוע ועידוד!
– יש להקים פרסים אלטרנטיביים מאלו של השמאל הקיצוני (כזכור, יוסי שריד ישב בוועדת “פרס ספיר”). אותם פרסים יינתנו ליצירות בעלות ערכים יהודיים או ציוניים. שרים ישתתפו במתן הפרס והתמורה הכספית תהיה גבוהה כדי לעודד אנשים נוספים להצטרף.
– יש לפרסם ברבים את ההשפעה האנטי-ישראלית שהעולם קיבל בזכות אותם יהודים בעלי שנאה עצמית. אפשר לעשות זאת בקלות, ע”י ליקוט תגובות בעולם ותרגומם. גוף יפרסם את “מידת ההשפעה על תדמית ישראל בעולם” ויפרסם את הנתונים. הנתונים יהיו זמינים כולל מקורם בתקשורת הזרה, או שיוזמנו ע”י מכוני מחקר ידועים בארצות הגויים. מהר מאוד הציבור הישראלי ידרוש במהרה חרם פנימי נגד אותם מסייעים לדה-לגיטימציה.
בתחום התקשורת: במדינה דמוקראטית התקשורת צריכה להיות חופשית, ובכל זאת יש הרבה מה לעשות:
– יש לעודד הקמת בתי ספר לתקשורת במגזרים יהודים וציונים, לעודד צעירים להתמסר לזה, להתגייס לגלי צה”ל, לתת פרסים לעבודות נוער בתחום. ערוץ 1, גלי צה”ל, רשת א’, ב’ וג’ מקבלים משכורות בין היתר ממשלם המיסים. והעומד בראשם ממונה ע”פ חוק ע”י ממשלת ישראל. אם יקום מנהל מספיק אמיץ הוא יכול לקרוא לדין משמעתי כתבים שמאלנים מדי, ואף לפטרו על זה שהוא מביע את דעותיו האישיות בתוכנית ממלכתית, או שהוא פועל ללא איזון.
– אותם מנהלים יוכלו גם לגייס צעירים ימניים לשורות התקשורת הישראלית. דבר שבטוח יביא גם כן לשיפור הרייטינג.
– ניתן לאפשר לכל אחד להקים תחנת רדיו ע”י רשיון ולא זכיון. גם רדיו ארצי. מהר מאוד העם יעדיף חדשות ימניות על השמאלניות, ואז ייווצר איזון.
– יש בכוחה של ממשלת ישראל “להעניש” את התקשורת אם היא רוצה בכך, בזה שהיא תצמצם את הפרסומים בעיתון מסוים בעלות מיליוני שקלים כל שבוע. השמאל תמיד השתמש בנשק הזה, אולי יש גם לשקול שפרסומי ממשלה לא יופיעו בעיתונים שמאלנים מדי כגון “הארץ”.
בתחום האקדמיה: אי אפשר לשלול מכל אדם בארץ את הזכות להגיד את דעתו, גם לא פרופסור באוניברסטית ת”א. אבל עדיין אפשר לפעול נגד התופעה:
– אפשר לפרסם בביטאון כל אוניברסיטה כל פעולה פוליטית (ימין או שמאל) של כל אנשי האקדמיה של המוסד. הדבר יגרום לגועל נפש של סטודנטים יהודים רבים כלפי אותם אנשי אקדמיה. הם יעזבו את הרצאותיהם, יארגנו עצומות כנגדם וכו’.
– אפשר לתרגם את המאמרים שלהם בעברית ולהגישם לציבור הרחב, וגם להזמין בדיקה מקצועית של מידת השפעתם על מעמדה של ישראל בעקבות זה. אפשר דרך זה לייצר כותרות נגד אותם פרופסורים ולהכין את דעת הקהל לטיפול מעשי יותר.
– אפשר לשלול מהם כל הזמנה בכנס ממלכתי.
– אפשר לחוקק חוק, נגד כל מי שקורא לחרם נגד ישראל או פועל בעד האוייב, שלא יוכל לקבל כספים מהמדינה שהוא מבקש לפגוע בה, היינו ישראל. אותם פרופסורים יוכלו להמשיך להתפרנס ממאמרים שלהם אך לא ממוסד הממומן ע”י המדינה.
התדמית העגומה של מדינת ישראל איננה רק פרי של שנאת הערבים והאנטישמים בעולם, אלא יש הרבה מה לעשות בבית כדי לשפרה. גם לא עסקנו כאן בדברים החיוביים שעוד ניתן לעשות, אלא רק בנזקים שאפשר לצמצם.