גבעת האולפנה – מי הביא לנו את כל זה
כנס ליכוד בגבעת האולפנה. רק החכ”ים לא נכנעו לנתניהו שדרש הרס המקום
גבעת האולפנה עומדת לפני הריסה ע”פ החלטת נתניהו. בתוך כל התהליך היה אפשר לצאת בקלות ממתקפת השמאל הזאת, אבל משרד המשפטים ומשרד ראש הממשלה נתנו לדברים להגיע לאן שהם הגיעו. הבה נראה כיצד.
קצת היסטוריה של המקום
– 1917 – הצהרת בלפור מבטיחה את גבעת האולפנה ליהודים (וגם שאר ארץ ישראל מהים ועד הירדן).
– 1947 – חלוקת הארץ ע”פ האו”ם – גבעת האולפנה (עם כל יו”ש) מחוץ למפה עדיין.
– 1948 – הערבים מסרבים לתוכנית החלוקה ומנסים למחוק את מדינת ישראל. מלך ירדן כובש את הגדה המערבית ללא אישור האו”ם. בעולם כמעט כל המדינות אינן מכירות את השטח הזה כשלו.
– 1962 – מלך ירדן, כדי לחזק את אחיזתו ביו”ש, מחלק אדמות בחינם לתושבים ערבים ביו”ש – כולל גבעת האולפנה. החלוקה הזאת של אדמות כבושות לא קבלה שום גושפנקה של החוק הבינלאומי.
– 1967 – מלחמת ששת הימים: כיבוש צה”ל ביו”ש. גבעת האולפנה כמו רוב רובו של השטח, הינו שומם ואיש אינו טוען עליו בעלות.
– 1988 – חוסיין מלך ירדן מוותר מרצונו על הקשר שבין ארצו ליהודה ושומרון (לא טוען יותר עליה).
– 1996 – אחרי רצח איטה ואפרים צור ממשלת ישראל מחליטה לבנות את שכונת האולפנה. הקרקע הפרטית נקנית ממשפחה ערבית באזור. משרדי ממשלת משתתפים בהקמת השכונה, ומעודדים משפחות לבוא להתגורר במבנים החדשים ומקנה מענק לכל משפחה שתתגורר במקום לפחות 15 שנה.
– 1962-2011- איש לא טען על בעלות על הקרקע, איש לא עיבד אותה, איש לא גר שם.
– 2011 – ארגון בשם “יש דין” שנתמך ע”י כספי הקרן החדשה, מוצא ערבי מרצה באוניברסיטה שיטען שהקרקע שלו ושהיהודים קנו מהאדם הלא נכון. הוא פותח בתהליך משפטי בבית המשפט המחוזי. עדיין הוא לא הצליח להוכיח שום דבר והתביעה טרם הסתיימה.
– 2012 – לפני סיום הפסיקה בבית המפשט המחוזי, מחליטים העותרים לעבור ישירות לבג”צ.
– 2012 – הפרקליטות שאמורה להגן על אינטרס המדינה והממשלה (זאת שבנתה את השכונה), משיבה שהעותרים צודקים ושהמדינה תהרוס את השכונה כולה. (בניגוד לאינטרס הבסיסי של המדינה ששלחה אותם לשם).
– 2012 – הבג”צ רואה שבדיון הזה מתקיימת הסכמה בין שני הצדדים וששניהם מאשרים שיש להרוס את כל השכונה. וכן מצווה לממשלה לעשות את זה עד הראשון ביולי 2012.
בין נשקי השמאל – הלחץ הבינלאומי:
כבר מעל 30 שנה השמאל במיעוט בעם ישראל. בפועל הם מצליחים להמשיך לשלוט בדרכים שונות ומשונות. בין השיטות הקיימות מאז ומתמיד יש לנסות להפחיד את עם ישראל עם “לחץ בינלאומי” מדומה או מופרז. אותו לחץ שהם מייצרים בעצמם ע”י העברה או “יצירת” מידע ישירות לממשלות זרות. גם כשהגויים מתנגדים לגמרי למהלך שמאלני של המדינה (ארה”ב בהתנתקות למשל), עדיין יטענו יהודים פשוטים, שאין ברירה: יש לחץ ארה”ב. כאן כדי להפחיד את חברי הליכוד, סיפר לנו היועץ המשפטי לממשלה שחוק ההסדרה יסבך את ישראל ברמה בינלאומית, למרות שבכל מקום בעולם קיים חוק כזה. ושאי אפשר להרוס בניין על קרקע פרטית שאיש לא טען עליה 50 שנה ושנקנתה בתום לב מאיש אחר בטעות.
שאלת המהות – למי הארץ הזאת:
כפי שפרשו רבים לפני, יש לשאול שאלה מהותית בכל זה: למי הארץ הזאת? מה שנתניהו החליט, זה לקדש את הכיבוש הירדני כחוק בינלאומי ביו”ש, למרות שהחוק הבינלאומי לא מכיר בו דווקא. דווקא מבחינה בינלאומית, מאחר ומצרים וויתרה על רצועת עזה מרצונה בהסכמי קמפ דייוד, ומלך ירדן על יו”ש. חבלי אדמות האלו הפכו למנותקים ויש למצוא את הבעלים החוקים הקדומים ביותר, והרי הם עם ישראל. דווקא להגיד את האמת, ללא “צורכי ביטחון”, זה יכול להיות הסברה, טענה חוקית ומוסרית היותר חזקה שיש. כרגע, נתניהו מעדיף לטעון על לגיטימיות “העם הפלסטינאי”. מה שמפחיד את הישראלים למעשה זה לשאת על הכתפיים את ההיסטוריה שלהם, ולבוא עם זה לעולם.
מה עוד אפשר לעשות?
אפשר למצוא את הפרקליט שחתום על מסירת הודעה מטעם “המדינה” לבג”צ, לפטר אותו במקום, ולחקור אותו על הפרת אמונים. במקביל לצאת בקריאה בהולה לעיכוב ביצוע עקב “טעות ורשלנות רבה” שנוצרו במשרדי הפרקליטות. במקביל לצאת בקמפיין על הצדק ועל אי הסדרים שהיו בעבודת הפרקליטות, ולבקש ארכה נוספת לפחות עד שבית המשפט המחוזי יפסוק בנושא מי הבעלים של הקרקע הזאת, ושהממשלה תמנה פרקליט אחר שישיב בהתאם לפקודת הממשלה.
כמובן, משמעות הדברים האלו היא הכרזת מלחמה נגד חלק חזק מהממסד המשפטי. אותה פרקליטות, כדי לנקום, עלולה מחר בבוקר לתפור תיקים למחצית שרי הממשלה. השאלה, מי יהיה חזק יותר כאן.
סה”כ תמיד דעת הקהל היא זו שתקבע בסופו של דבר.
