חמש סיבות מדוע לא קיימת הסברה ישראלי

קיים במציאות העכשווית חומר רב העשוי להשפיע על מיליארדי אנשים בעולם ואפילו בארץ. הוא בנוי על התנ”ך, הארכיאולוגיה, הגיאוגרפיה, השנאה הגלויה והרשמית ברשות הפלסטינית, ועוד. אף אחד לא עושה ממנו שימוש בממשלת ישראל.

לא בדובר ב”כשל בהסברה” כפי שסבורים רבים, אלא באי-הסברה. נראה כאן מה ההבדל ביניהם.

סיבה א’: לא מאמינים שזה עוזר

בימין קיים יאוש די כללי מול אנטישמיות הגויים. “הן עם לבדד ישכון”. הימין הדתי או המסורתי ברובו, רואה בהבדל בין אומות העולם לישראל פער שלא ניתן לגישור, ולא רואה אפשרות להתגבר על השנאה המסורתית שקיימת אצל רבים מאומות העולם כבר אלפי שנים. גם מתוך הנצרות וגם מתוך האסלאם. במיוחד שהתווספו עליה סיבות כלכליות וגיאו–אסטרטגיות.

סיבה ב’: לא רוצים להרגיז…

נתניהו, והשמאל לא אוהבים להרגיז. הם לא רוצים להגיד שום דבר רע על “הפלסטינים”. הם לא רוצים להרגיז את YNET כדי שלא יחשדו בהם שהם ימניים. הם לא רוצים להרגיז את בית המשפט שלא יפתחו להם תיקים, את האמריקאים, את האליטות. לכן הם לא מגלים לאף אחד עד כמה הצד השני הוא באמת אויב. עד כמה התהליך הזה מסוגל להביא לפירוק המדינה.

סיבה ג’: משרד ההסברה ועניינים אסטרטגיים: הקטנים ביותר בממשלה

משרד ההסברה התקיים בממשלה הקודמת והוא כלל בתוכו את משדר התפוצות וזכה בתקציב הקטן שבממשלה (0.016 % מהתקציב), מהקטנים של היסטוריית המדינה. תקציב שמאפשר בקושי להחזיק 3 עובדים בשנה.

בממשלה הנוכחית, המשרד בוטל ועבר תחת משרד ראש ממשלה (כדי להיות בטוח שנתניהו ישלוט לגמרי בכל מילה שיוצאת משם…) אבל הוא עדיין משתרע ברבע קומה של משרד ראש הממשלה ורק חלק ממנו עוסק בהסברה. סה”כ כמה עובדים בודדים בחדרים צפופים מתעסקים בעניין.

סיבה ד’: גלגלי השקר של השלום

רוב העולם מאמין שמדינת ישראל מייצרת תהליך של שלום ופיוס אמת עם השכנים שלה. תהליך כרוך בהקרבה קשה משני הצדדים. רוב הציבור (79%) בישראל כבר מזמן לא מאמין שמדובר על שלום אלא ב-“גירושין הוגנים” במקרה הטוב. מזמן מדינת ישראל מוכרת לעולם (כלפי פנים וכלפי חוץ) שהיא באמת מאמינה שמדובר על שלום, ושיש לזה סיכוי. אף אחד לא מוכן להחליף דיסק: תכני ההסברה נותרו קבועים מאז תקופת רבין.

סיבה ה’ והעיקרית: אמונת נתניהו והשמאל הישראלי

כשמנהלים מערכה גדולה, טעות של מפקד בשטח יכולה לעלות בחייהם של כמה חיילים. טעות אסטרטגית של רמטכ”ל יכולה לגבות  אלפי קורבנות, אבל טעות ערכית של המושל בעצמו, שהוא מאמין דווקא בצדקת הדרך של הצד השני, גרועה מכל טעות אפשרית בצד חייליו. השמאל, ונתניהו, לא מאמינים בצדקת הדרך של עם ישראל בארצו. הם לא יכולים לשכנע במשהו שהם לא מאמינים בו בעצמם. אולמרט, פארוקסיזם של השמאל של אז, אף לא רצה לנצח במלחמות ישראל: “אנחנו עייפים להיות גיבורים, עייפים לנצח במלחמות”. ברור שזו הרוח שמנשבת אצל ראשי המדינה, אין כאן כשל בהסברה אלא משהו יותר עמוק.

הצלחנו לבלבל את החברים שלנו. יש כאלו שקלטו את זה

ידידי ישראל בעולם (למשל בקונגרס), מצאו את עצמם כבר שנים רבות יותר “ימניים” מממשלות ישראל, יותר “פטריוטים” מרוב כנסת ישראל. גם בעולם רבים מוכנים לשקול את הצבעתם באו”ם ע”פ שיקולים של צדק אחרי שישמעו את שני הצדדים. אך כיום אין צד ישראלי. לא רק לא  שהוא לא נשמע, אלא שספק אם הוא קיים במשרד ראש הממשלה. בשיחה שלי עם סגן שר החוץ בנושא, הוא הסכים שהכל נשאר לעשות בתחום, ושתפיסות רבות יש להפוך מקצה לקצה. גם שם, הזירה הפוליטית נותרה הזירה המרכזית לעשות הבדל לטובת עתיד המדינה.