משפט ודמוקרטיה בישראל
רבי יצחק אברבנאל אמר לפני 500 שנה שהיתרון של השיטה הדמוקרטית על השיטות האחרות, שהיא נותנת מקום לעם הבוחר להעניש את הנבחרים שלו על הפשעים שהם ביצעו. לכן גם בישראל, אפילו ממשלה שמאלנית שתמיכת התקשורת מובטחת לה, חייבת להציג הישגים מוחשיים לעם כדי לא לשבת באופוזיציה בקדנציה הבאה. השיטה מחייבת את השרים להביא שגשוש, הצלחה, נצחון במלחמות וכו’. אם לא, הבוחר עלול לא לסלוח להם על זה. לשיטה אם כן, יש לא מעט יתרונות, במיוחד בעידן שהשמאל כבר לא מצליח לשלוט לגמרי בתקשורת כמו פעם.
הבג”צ כמנגנון דמוקרטי כביכול:
קיימים במדינה עוד מערכת שלטון שלכאורה תורמת לדמוקרטיה אך למעשה הורסת אותה עד היסוד: בית המשפט העליון, הבג”צ.
כל אזרח במדינה יכול להגיש בג”צ גם נגד ראש הממשלה. אפילו אזרח קטן יכול ע”פ חוקי מדינת ישראל לעצור את כל הצבא היוצא למלחמה אם הוא זכה בדין השופטים של הבג”צ. לכאורה הדבר יפה ומאפשר השבת השלטון לעם. היה אפשר לחשוב שניתן ע”י כוחו של הבג”צ לעצור כל עוול, כל דריסת הקבוצות הקטנות ע”י הרוב.
הבעיה היא שלשופטים אין כל מחויבות לבוחר. הם יושבים שם לכל החיים (האמת, עד גיל 70!) בלי שום מנגנון ביקורת או בקרה, (מבקר המדינה, הכנסת, הממשלה, הפרקליטות, ואפילו המשטרה לא מעיזים להסתבך איתם). השופטים בישראל נבחרים לרוב ע”י עצמם, וזוכים לשני דברים מסוכנים:
– הם יכולים להחליט על כל דבר במדינה. סמכותם גוברת על זו של הכנסת (הנבחרת ע”י העם) והממשלה (הנבחרת ע”י העם).
– הם יושבים שם לנצח, ואין להם מה לחשוש מהחלטה מוטעית שלהם
שני הדברים האלו ביחד מייצרים בישראל במקום דמוקרטיה, עריצות משפטית.
מה ההבדל עם שאר העולם?
– בארה”ב, צרפת, אנגליה: בית המשפט אינו עוסק בפוליטיקה, רק בחוק פלילי, ובגבול האזרחי. הוא לא מתערב אף פעם החלטות בטחוניות, תקציביות, ומדיניות.
– בשאר העולם, אין לנשיא בית משפט העליון “זכות שיבוץ” המאפשר לו להושיב את מי שהוא רוצה בדיונים שהוא רוצה (כך הוא מבטיח כל החלטה שהוא רוצה בה).
– בשאר העולם, השופטים לא בוחרים את עצמם אלא העם בוחר אותם דרך מנגנונים שונים.
מה המחיר של ההחלטות השערורייתיות שלהם?
המחיר שהחברה הישראלית משלמת על ההחלטות שלהם מצוי בכל תחום.
– מערכת המשפט דחפה את ההתנתקות תוך רמיסת הדמוקרטיה. (העם העניש את השמאל בבחירות, אך הם לא נפגעו.)
– השופטים שחררו רוצחים רבים, ביניהם אלו ששבו ורצחו את הרב מאיר חי הי”ד. (גם שם הם ייהנו מחסינות על מעשיהם).
– השופטים התערבו בהחלטות תקציביות שהביאו לקיצוצים של מיליארדי שקלים. אותם קיצוצים פגעו בכל השכבות, בעיקר החלשות, אבל את שופטים זה לא מעניין מאיפה בא הכסף. חוץ מעם ישראל הסובל מהם, הממשלה שהיא נענית להם תצטרך לשלם מחיר אלקטוראלי על הקיצוצים האלו. כך התרעם שר האוצר “לשופטים אין ארנק כדי לשלם על ההוצאות שהם דורשים”.
– קבוצת בייניש דרשה לפתוח את כביש 443 לערביי השומרון, אחרי שהיא סירבה לפתוח את אותו כביש לתושבי דולב שבאו בבקשה דומה ובמרחק זהה. הדבר יפגע ללא ספק בביטחון היהודים, ויחייב את הצבא להוסיף מספר מחסומים שיוסיפו עשרות דקות נסיעה לכיוון מודיעין וירושלים.
הדוגמאות רבות, אך לא מצאנו מקרה שבו שופט נענש על הנזקים שהוא גרם בפסיקה השערורייתית שלו.
אז מה אפשר לעשות?
ברור שאפשר ע”י חקיקה אמיצה לצמצם מאוד את כוחה של דורית בייניש וחבריה, אך הניסיון מוכיח שכל מי שניסה מצא את עצמו עם תיק תפור על גבו, ונדרש לעמוד דווקא… מול אותם שופטים!
בנינו הרבה על השר המשפטים הנוכחי שעליו כבר נתפר תיק בעבר ע”י אותם אליטות, אך הוא לא מצליח, או לא מעיז לפעול כדי להחליש את כוחם. וכניראה שאין להם מה לחשוש ממנו.
אך אין מנוס, העם מתחיל להבין שחייבים להוציא מהם את הכח הבלתי מוגבל ששופטי בית המשפט העליון מחזיקים ללא כל קשר עם רצון העם.