איך מעבירים תקציבים למגזר?
היום, אנחנו נסביר, איך דרך משרדי ממשלה, אפשר לגלגל מיליארדי שקלים למגזר, למי שיודע לעבוד.
בדמוקרטיה: “אין מגזרים” – איך מעבירים את המיליארדים?
קודם כל יש להבין, שאסור שחוק, סעיף בתקציב, החלטת ממשלה יהיה לו ריח של “מגזריות”. הרי כל חוק, החלטה, סעיף בתקציב עובר דרך “המדיניות” שנקבעה ע”י השר. אז הנה איך הדברים פועלים:
1) שר מחליט למי הוא רוצה לסייע (החברים שלו בד”כ).
2) הוא מפענח את הציבור שלו, ומחפש דרכים לשפוך כספים אליו.
3) הוא מסדר “סדר לאומי חדש” בתחום המתאים לו.
4) מבקש מהיחצנים, למצוא את המילים הנכונות כדי להסביר לציבור, למה זה נכון ולמה זה פתאום צודק.
כמה דוגמאות להעברת מיליארדים למגזר:
למשל: לאחר שיעקב ליצמן מונה לסגן שר הבריאות: אחרי בדיקה מהירה, ברור שלציבור שלו יש הרבה יותר ילדים מרוב הציבורים בארץ (מתחרה עם הערבים). ברור לו גם שהאוכלוסיה שלו בממוצע הרבה יותר צעירה משאר התושבים בארץ. אז, הפתרון הוא לתת מתן שרותי רפואת שניים בחינם לכל ילד בארץ עד גיל 6. ואת הכסף לקחת מסל התרופות אצל חולי סרטן סופניים. אח”כ אפשר לצאת בהסברה, שיש חשיבות רבה לעזור ל”זוגות הצעירים” (מילים אהובות), ושרפואת השניים היא “עול קשה לכל משפחה” וכו’. בסופו של דבר הצליח ליצמן להעביר למגזר שבחר בו כמה עשרות עד מאות מיליוני שקלים. נכון, זאת במחיר קיצור חייהם של כמה מאות יהודים.
עוד דוגמה: שר החינוך והמגזר הערבי:
שר החינוך גדעון סער רוצה לשפר את המצב הכלכלי של הערבים בארץ. לשם כך הוא נקט בצעדים הבאים:
– שינוי מפת העדיפות הלאומית (מילים כמו “פריפריה”…). למעשה העברת מיליארדי ₪ לגליל ולנגב לכפרים ערבים ובדואים. תושבי ההתנחלויות שנמצאו לפני כן באזורים מועדפים יחסית, ראו את עצמם נגררים לסוף תקציבי החינוך.
– לימוד ערבית חובה מהיסודי (כדי “לקרב את האוכלוסיות”, “השפה כגשר”…): עשרות אלפי מורים (רוב רובם ערבים!) יקבלו משכורת ממשרד החינוך, ויוכלו לעסוק בתעמולה פלסטינאית, ולהשפיע חופשי על מוח הילדים הרכים.
– מימון פרויקטים חינוכיים בשיתוף פעולה עם גופים ערבים ופרו-ערבים (“קרן אברהם”…). (תחת כותרות “הכרה הדדית”, “קירוב בין עמים”, “מלחמה בגזענות”). למה גדעון סער עושה את זה? כנראה שהוא לא בדיוק ימני כפי שחשבו.
לשמור ולהישמר מהקבוצות החזקות: חברת חשמל אגד ועוד:
כל שר צריך לשמור על העתיד שלו במפלגה. שם במרכז המפלגה, קיימות קבוצות מאורגנות היטב שעלולות להעיף אותו לסוף הרשימה אם אלו לא יגנו על האינטרסים שלהם.
למשל: שלי יחימוביץ’ שיודעת לייצר כותרת בזכות חוקים בעד “חלשים” תמיד יוצאת בעד חברת החשמל ועובדיה. היא יודעת היטב שאסור להרגיז אותם.
אלפי חברי אגד התפקדו לקדימה כדי לקדם את שר התחבורה של אז. זה החזיר להם כגמולם וביטל הפרטת קווים מסוימים, וסידר תקצוב ממשלתי לאגד לשנים רבות.
חברות תרופה הפעילו משפחות של חולים שישבתו מול ישיבות ממשלה כדי להעביר את התרופות שלהם בסל התרופות ולהרוויח כמה מיליוני שקלים. הלובי הצליח, התרופות נכנסו לסל, השרים חששו מהלינץ’ התקשורתי המאורגן היטב.
משרד הביטחון – כמעט מלך ביו”ש:
המשרד הראשון בתקציב המדינה (21%) הוא משרד הביטחון. בנוסף לחשיבותו הרבה, הוא כמעט כל יכול באזור שהאחריות נמצאת תחתיו. ללא שום צורך בהחלטת ממשלה, חוק בכנסת, סעיף בתקציב. הוא מושל כמעט ללא סייג על השטח הנמצא ביו”ש. שם החוקים שונים, ההוראות שונות, האישורים שונים. כל דבר עובר לידו. אף אחד לא מתערב. הוא יכול לבנות במיליוני שקלים ולהרוס במליוני שקלים. הוא יכול להחליט לבנות כביש כדי לסייע לחייהם של מתנחלים “להשתמש במילים “צורכי ביטחון”, והוא יכול לפתוח מחסום לפלסטינאים שישפר את רמת חייהם בעשרות אחוזים, על חשבון היהודים. הוא יכול לפסול או לתקצב אוניברסיטה באריאל. כל החלטה שלו יכולה לגרום להעברת מיליוני ₪ ליהודים ולמרר את חייהם. הוא יכול לעצור כל בניה יהודית או ערבית כמעט, ע”י שינוי “תקנות”. כיום לכל בית חדש ביו”ש דרושה חתימת שר הביטחון כדי להתאכלס. שכונות שלימות, בתי ספר, מבנים ציבוריים, יכולים לקום או לא ע”פ החלטתו. אין עוד שר עם סמכויות אזרחיות כל כך נרחבות כמותו גם לא באף מדינה מערבית.
יצרית קבוצות לובי ועמותות מתוקצבות:
הדרך לקבל תקציבים, היא ללמוד מהקרן החדשה, ולהבדיל, גם מש”ס. הם יצרו אלפי עמותות מותאמות מראש לסעיפים מסוימים של תקציבי הרווחה, החינוך, הבריאות, ועוד. השלב הבא הנו לייצר קצת פעילות ציבורית כדי לזכות בכמה כותרות בעיתונות המקומית או הארצית. אח”כ יש ליזום בקשה לתקצוב ע”י גופים ממשלתיים או מקומיים ואז להגביר את הפעילות. הקרן החדשה נותנת לעמותות שלה קורסים מסובסדים, כדי לאמן את אנשיה להצליח להיכנס בתקציבים שונים. כמו בתחומים נוספים רבים, וזאת עקב תמימותו הרבה, ובשל העדר הראיה האסטרטגית שלו, הציבור האמוני מפגר בלימוד השיטה בשלושים שנה. משום כך, הוא מקבל פחות מ-1% מהתוצאות שהשמאל הפוסט-ציוני זוכה להן על יסוד משאבים ומסירות נפש דומים.