בידוד הציונות, וג’ הדרכים להתמודדות עמה.
מי שציונותו לא יונקת ישירות מדבר ה’ והתנ”ך, חי בתחושה של בידוד מול העולם שהוא לא מבין. אבל מתווסף לבדידות הזאת הרגשה של אי נוחות, הנובעת מעצם קיומה של הציונות. עם ישראל שזוכר יותר מדי טוב למה לאומיות עלולה להוביל, חושש מהלאומיות שלו עצמו בזמן שהוא נדרש אליה אחרי אלפי שנים. כאן נפרוס את סוגי התנהלות שונים בתוך עם ישראל מול הקשיים האלו.
השמאל, והשלום עם האויבים
נפתח בסיפור:
– בחתימת הסכמי אוסלו, קם שמעון פרס על במת הכנסת וזעק: “לא עוד עם לבדד ישכון, לא עוד בגויים לא יתחשב”. קיוו אז יהודים רבים שסוף-סוף, הבידוד הנורא של ישראל הולך להיפסק. סוף-סוף, יתקבל עם ישראל להיות ככל העמים.
מי שרחוק יותר מזהותו היהודית תרגם את רצונו העז לצאת מהבדידות הזאת דרך ניסיונות שלום והתפייסות, תוך מסירת חבלי מולדת לאויב, לקיחת סיכון רב, הכל בתקווה שהדבר יוביל לשלום. האמת היא שכל מטרתם הייתה ונותרה רק להתקבל אצל האומות. להיות חלק מהם בדומה ליעקב עם עשיו. הם מוכנים לשלם כל מחיר עבור זה. הדבר לא ממש עבד, לא רק מצד השלום אלא גם כן מצד הבידוד של ישראל שרק העמיק למרות נדיבותם.
הערבים ישראלים וחלום הישראליות
נפתח בשני סיפורים:
– בעת השבעת השרים לממשלת אולמרט יו”ר קואליציה קיים את טקס ההשבעה, ודווקא שהגיע לראלב מג’אדלה, השר הערבי והמוסלמי הראשון של בתולדות מדינת ישראל, הוא עצר, נישק אותו וחיבק אותו. באותו רגע ההתרגשות הייתה עצומה עבורו. הם עשו היסטוריה. לראשונה, שר ערבי מכהן בממשלת ישראל.
– כל התקשורת הישראלית חגגה מתי שקבוצת הכדורגל הערבי “בני סכנין” זכה בניצחון גדול. השחקנים גם פגשו את ראש הממשלה שרון שבירך אותם. דבר שלא זכה לה אך קבוצה יהודית.
בשמאל הישראלי, ניסו לייצר ישראליות שהם קיוו שהיא תחליף את היהדות. המטרה היתה לייצר עם חדש מורכב מאנשי דתות שונות, שהמאחד בהם גדול מהמבדיל. העם הישראלי, החלום לא צלח מאחר שגם במלחמת לבנון השנייה התברר שלערבים הישראלים שום שותפות גורל עם עם ישראל אלא הם מזדהים הרבה יותר עם האויב, וזו עד היום.
אפשר לראות את הרצון הזה לראות בערבים הישראלים, חלק מחלום העם הישראלי לא רק בשמאל המובהק אלא גם אצל שרון, בגין, ריבלין. כל פעם שאירוע לאומני מתרחש מצד הערבים הישראלים, מייד מפרשים אותם גורמים שמדובר על שוליים לא משמעותיים, והכל נובע סה”כ מחסר תקציבים אל המגזר, ולכן יש לקיים העדפה מתקנת עבורם.
הימין והדרוזים
נפתח בסיפור:
– התכנסו חברי ליכוד מכל הארץ בישוב מיגרון בחול המועד סוכות השנה. בפניהם, נאמו שרים, וחברי כנסת מהתנועה. אומנם, שעלה ח”כ איוב קרא, נציג העדה הדרוזית, לבמה, הקהל (ברובו מסורתי)נשאה מחיות כפיים שלא כדוגמתם. גם השרים היהודים גמרו עליו שירות ותשבחות: “הוא לא רק האח שלנו לנשק, הוא האח שלנו ממש!”. מי שמכיר את קרא מקרוב, יודע שקיימים בקרב הדרוזים, אנשים נאמנים יותר ממנו, ואי אפשר בודאי להשוות את הפעילות הציונות שלו לזה של חכ”ים אחרים כגון יריב לבין.
אכן, אותם יהודים ציוניים וימיניים, מצאו דרך לצאת מהבדידות. הינה יש, קבוצה (גם אם קטנה) של אנשים שאיתם אפשר לייצר עם ישראלי ציוני. הם ישראלים לכל דבר, ציוניים כמונו, לוחמים כמונו, והכי חשוב, הם אינם יהודים! יצרנו ציונות שהיא בנויה על המדינה ולא על השייכות לעם ישראל.
ויוותר ה’ לבדו, ונשגב ה’ לבדו
במרכז הרב, אוהבים לשיר את השיר המחבר שני הפסוקים: “ויוותר יעקב לבדו”, ו-“ונשגב ה’ לבדו”. יעקב לא מרגיש לבד, כי ה’ עימו. הוא לא זקוק אם כך לחיות מתוך אחוות העמים המדומה והבלתי אפשרית, אלא הוא חי עם ה’. משם הוא יודע לצאת לשליחות לעולם כולו, להביא את קול ה’, האמת והצדק, מוסר והקודש לעולם. זאת דרך מלכות ישראל הציונות, המשימה את חזון הנביאים. מאות מיליוני אנשים בעולם כבר מצפים לזה, בצורה מודעת יותר או פחות. להתחברות הזאת עם העמים, אנחנו מוכנים, אנחנו נדרשים, אנחנו מסוגלים, ואכן גם נגיע בע”ה.