בימוי הבחירה לציבור – 3 מקרים שעשו הסטוריה במדינת ישראל

פעם סיפרו לנו שדגל המדינה כחול ולבן...

במספר הזדמנויות היסטוריות שונות, נדרש הציבור הישראלי, ואחריו מנהיגיו (פני הדור…) לבחור בחירה גורלית בין שני אופציות קשות כל אחת. בכל הזדמנות, הוצג לפניהם בחירה ברורה ופשוטה, והסתירו ממנו את הבחירה האמיתית. בכל אחד מהמקרים, השמאל הצליח דרך הצגתו של הדברים להוביל את הציבור למסקנות התואמות את תפיסת עולמו. אומנם, שמתבוננים בבחירה שבוצעה, בפרספקטיבה כללית, ולא חוששים ללכת עליה עד הסוף מגיעים למסקנות מרחיקות לכת.

משפחת שליט מול משפחות השקולות

התקשורת הישראלית שגויסה במשך שנים למען שחורר מחבלים תמורת שליט, הציגה ברגע האמת שתי קבוצות מנוגדות אחד מול השנייה:

–          משפחת שליט שמחכה לבנם החי בשבי האויב.

–          משפחות השכול שאבדו את יקיריהם בפיגועים. אותם מפגעים שהולכים עכשיו לשחרר.

שכגד הבחירה הזאת, אפשר לטעון:

–          הרי, אלו כבר מתים, שום דבר לא יחזיר אותם.

–          זה לא יחזיר את יקירכם.

–          דווקא עדיף שמשפחת שליט לא תתווסף למועדון העצוב כל כך שלכם.

–          הרי נגזר על המת שיישכח אחרי 12 חודשים. לא כן על השבוי החי.

כך סבר הציבור הישראלי וכך בחר. 88% מהציבור בחר (בטעות כמובן) בשליט החי.

הבחירה האמיתית הייתה בין:

–          או גלעד שליט ומשפחתו העצובה.

–          או כל המשפחות השקולות העתידיות. שהניסיון מוכיח שתמיד התווספו למועדון אחרי עסקות מהסוג הזה. וגם עשרות שנים של הרתעה של צה”ל מול הערבים. ועוד.

אבל, אם בשחרור עסקינן הבחירה היותר עמוקה הייתה:

–          או לשחרר מאוד מחבלים.

–          או לסגור מים, טלפון, חשמל, אינטרנט, בעזה. להפעיל לחץ פיזי, צבאי וכלכלי. עד שגלעד יחזור. ולפגוע באזרחי עזה.

בבחירה האמיתית, לא רצו להריע לאויב העזתי (שרובו ככולו מזדהה וגבהה בחטיפה), ולכן היו מוכנים לפגוע האח היהודי, בחייל ובאזרח, שכבר עכשיו מתחיל להיפגע מאותה עסקה.

לבחירה האמיתית הזאת, הציבור לא נדרש לבחור. בהצגה הגדולה, הבמאים הם, הם בחרו את הנושא, וכן המסקנה לא איחרה לבוא.

חיילי צה”ל מול חיילי צד”ל בבריחה מלבנון.

הציבור הישראלי, ידע היטב בבריחה מלבנון, הולכים להפקיר ולבגוד בחיילי צבא דרום לבנון, בעלי הברית היחידים של ישראל באזור.ידעו (או לא) שהם אבדו פי 2 עד 3 חיילים מצה”ל על אותם משימות, הם גם אומנו ע”י ישראל וסייעו רבות לצה”ל. אם כל זה, חיילי צה”ל היו ממשיכים ליפול בלבנון, ללא פתרון, וללא מוצא מול החזבאלא, שהיה אז פי 1000 יותר חלש מהיום.

במאי התקשורת הציגו לציבור בישראל את הבחירה הבאה:

–          או חיילי צה”ל.

–          או חייל צד”ל.

נכון, זה כואב, אבל את הבנים שלנו אנחנו אוהבים יותר. אין מה לעשות אמרו הישראלים. ובחרו מלבנון.

האמת, היא שהחזבאללא התחיל לנצח בדרום מתי שהוא הבין שהוא יכול לרות פגזים על צה”ל מתוך אוכלוסיה אזרחית שלו, ושם צה”ל לא מגיב, אז נוצרה עליונות על הארגון, אחרי שזה ספג מכות קשות והיה מתהליך של התפוררות:

–          או חיילי צד”ל

–          או מחבלי חזבאללא ילדיהם, ונשותיהם בכפרים.

בנוסף להפקרת חיילי צד”ל, ומדינת ישראל קבלה בבונוס:

–          קץ לכל כריתת ברית צבאית עם כל גורם במזרח התיכון (מדינת ישראל משתמשת וזורקת, היא בוגדנית).

–          המלכת החזבאללה כארגון שניצח את ישראל והכפלת כוחו ב-1000 (עשרות אלפי טילים עכשיו מכוונים לישראל.  אז היה להם רק כמה טילים קצרים, ומטעני צד.)

–          מלחמת לבנון השנייה על קרבנותיו וירידת ההרתעה שבה.

–          יצירת חזית צפונית הרבה יותר סבוכה המגנה גם על סוריה.

–          שבירת המיתוס בעולם הערבי של צה”ל הצבא שיא אפשר לנצח.

חיילי צה”ל מול גוש קטיף.

גם כאן, ההצגה נתפרה היטב, נתנו לשיח הישראלי, להשוות בין חיי חיילי צה”ל שמתים כדי להגן על מתנחלים, שממילא מפריעים לשלום. צה”ל לא יכל להתמודד מול הברחות הנשק דרך המנהרות ממצרים, ולכן אי אפשר להגן על התושבים ועל החיילים. לכן עדיף לברוח. התזה הזאת, למרות שהיא ניראת היום, הזויה ביותר, נמכרה בהצלחה רבה ע”י כל התקשורת הישראלית. ההתנקות “הצליחה”, זה הציל את שרון מכתב האישום, של הפרקליטות, בעולם הזה בלבד…

האמת היא שזה ממש לא קשה לדעת איפה עוברות מנהרות, כבר 50 שנה ישנם מכשירים שיודעים לעשות זאת (גם בעומק עשרות מטרים), וזאת בזכות רעש החפירה באזור. צה”ל ביקש לגלח 200 בתים ערבים באזור רפיח כדי לאפשר איתור המנהרות, הבג”צ אסר (כבוד האדם -הערבי- וחירותו…. בלא בלא בלא …).

לכן חזרנו למשוואה האמיתית עם ישראל בחר בה:

–          או המתיישבים בגוש קטיף:

–          או המחבלים ומשפחותיהם ברפיח.

גם כאן עם ישראל בחר לא נכון וקיבל בבונוס:

–          טילים עד אשדוד.

–          300,000 תושבים חדשים תחת איום טילים.

–          כמה עשרות מיליארדים של בזבוז שלא נגמרו, מיגון, פיצויים, אבדן צמיחה, פגיעה בחקלאות, ביצוא, שבירה מורלית של אלפי תושבים.

–          עשרות אלפי טילים חדשים על הדרום.

–          חטיפת גלעד שליט.

–          עופרת יצוקה (על קורבנותיו).

–          המרמרה והמחיר שלה בעולם.

–          יצירת חזית אמיתית סבוכה בדרום.

מסקנה: מוסר וביטחון

מסתבר שבפרספקטיבה היסטורית, הבחירה המוסרית, הציונית, הארוכה-קצרה, היא גם הבחירה הביטחונית. כבר ווינסטון צ’רצ’יל אמר: “לא רציתם מלחמה מפני החרפה – הרי לכם מלחמה וחרפה!”.

ואם גם לילידם שלנו אנחנו רוצים להנחיל מדינה, כדאי להסיר מהר, מהגה השלטון את כל התבוסתנים הסדרתיים, הוזי השלום למיניהם שרק מרחיקות אותו. ואסור לתת להם לייצר את אותה הרפתקה נכשלת במזרח כפי שעשו בצפון ובדרום. ואם הולכים עד סוף מוסר השמאל שהביא את כל הבחירות האלו, הם מעדיפים את חיי האזרח האויב וזו של האח, חייל או אזרח בסופו של דבר.

גם כאן ההיסטוריה הוכיחה את עומק דברי חז”ל על אמרתם העתיקה: כל המרחם על האכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים. וכאן, סופו, הגיע מהר מאוד.