הערבים – הצעירים לנצח
בצרפת, ובמדינות אחרות באירופה, חקקו חוק שאסור לדווח על “ערבים שנעצרו על גניבה”, או על “שחורים שנעצרו על שוד” או כל השתייכות אתנית בקשר לפלילים. הרי הדבר “גורם עוול לציבור שלם”, כי אמת הוא, שלא את כל הערבים עדיין תפסו על גניבה, שוד או רצח, ולכן הפרסום גורם לגזענות. בתמורה לזה, מצאו העיתוניים הצרפתיים כינוי לאותם עבריינים: “צעירי השכונות”, משום מה, אותה אוכלוסיה אך ורק מורכבת מבני מהגרים ממדינות מוסלמיות.
גם בארץ שלנו, התקשורת מודעת היטב להשפעות האדירות שחדשות תמימות מהסוג הזה מטפטפות, ומה הן מסוגלות לגרום למגזרים שלמים. לשם כך, הם גזרו על עצמם להשתמש בהשתייכות המגזרית רק נגד המגזרים שהם לא אוהדים אותם במיוחד: בראש סולם העדיפויות: “מתנחלים”, מיד אחריהם: “חרדים”, ובמקום שלישי: “עולים מחבר העמים”. מיכוון שאסור לפתח גזענות נגד המגזר הערבי, הם אימצו גם הם את הכינוי “צעירים“. הערבים הם צעירים לנצח. האוכלויסיה הערבית היא באמת הצעירה ביותר בעולם עקב הריבוי הטבעי שלהם, אך כפי שהמומחה לתעמולה בגרמניה כבר הסביר: “הכינוי הוא הכל“. אדם שנקרא “צעיר” מקבל הבנה, חמלה, אהבה. הרי הוא עדיין צעיר, הוא עדיין לא אחראי, גם אם הוא שודד או מחבל.
“צעיר בן 30 דרס והרג משפחה שלמה”, “צעיר פלסטינאי בן 20 רצח”, “צעירים פלסטינאים מיידים אבנים”. גם הבדואים זכו בשם “צעירים מהדרום”.
מי שמכיר את חוקי התקשורת הישראלית יכול לנחש מראש שאם נעצרו שני “צעירים בני 20 בחיפה” סימן שהם לא פליטים, לא מתנחלים, לא חרדים, לא עולים, אז יש סיכוים טובים שהם ערבים. אם לא, לא היו שוכחים לציין את המגזר שלהם.
האתר “לאטמה מהדורת השבט” עשו מזה מערכון שאם הוא לא היה מתאר מציאות כואבת הוא היה מתאים לפורים. הם גם הבחינו שבאותה כתבה בעיתון “הארץ”, מחבל שניסה להרוג חייל קרוי “מחבל” ואחר (באותו גיל) שניסה להרוג מתנחל קרוי בשם מחמד “צעיר”. במקום אחר, “הארץ” מספר על ניסיון רצח בירושלים, אז אותו צעיר זכה לתואר נוסף “כניראה מעורער בנפשו”. גם צעיר, וגם מעורער בנפשו. לא זאדה ולא טייטל זכו אי פעם לכינויים אלו אצלם.
אבל היום, בזכות התפתחות האינטרנט והבלוגים, אין לאליטות יכולות לשלוט כמו פעם על מקורות המידע של היהודי הישראלי, למרות אחיזתם האיתנה בערוצים הרשמיים, בטלביזיה, ברדיו, וברוב העיתונות. האמת כבר לא נסתרת, היא נגישה, וזה גורם להתפקחות בחלקים רבים מעם ישראל.