כמה טעויות בסיסיות בתפיסת המציאות של ישראל – הדלק כמשל

בעזה, מחסור בדלק. בישראל, הבעיה נמצא דווקא באזור השכל…

שבוע שעבר  פרץ משבר בין ערביי עזה למצרים ואלו החליטו לסגור להם את ברז הדלק והגז. אבל מי שהפתיעה וחילצה דווקא את אנשי החמאס מהבור, זו דווקא ממשלת ישראל שהחליטה להזרים כמה מאות אלפי ליטר של דלק וגז לפטירת המשבר שם. איך ממשלה בישראל מגיע להחלטה אבדנית כזאת? ננסה לחדור למוח הישראלי החולה שדחף להחלטה הזאת.

“העם לא אשם, רק הממשלה” – הם טוענים

קיימת סברה בישראל, שמה שהיא מכנה “העם הפלסטינאי” אינו אויב שלה, אלא רק חלק ממנהיגיהם. כאילו המנהיגים צמחו לבדם מהאוויר והם אינם קשורים כלל לאזרחיהם. כאילו “גדלים” שם מחבלים, מין עשבים שוטים, ואלו אינם מייצגים כלל את האוכלוסייה הערבית השקטה והנורמלית. בזה השמאל הישראלי (ומתוכם חלקים גדולים של הליכוד) חי בצורה מנותקת לגמרי מהמציאות. האוכלוסייה הפלסטינאית מזדהה בהמוניה עם מה שהם מכנים “התנגדות” חמושה. הם רואים בירי על מטרות צבאיות ואזרחיות  דבר לגיטימי ומוסרי.

התפיסה הכושלת – “עוני מביא טרור – כלכלה תעצור אותו”

אחת מאבני היסוד של הסכם אוסלו, בנויה על אי הבנה עמוקה של החשיבה הערבית, הרגש הדתי שלה, ומסירות הנפש שלה. עד היום, סבורים תומכי אוסלו שכל בני אדם זהים במנטליות שלהם. כולם חושבים (כמותם), שאין דבר כזה ערכים ואמונה אלא רק הכלכלה, הפוליטיקה ומשחקי השלטון, הם הם, המניעים את כל מהלכי העולם. לא היה אף פעם מחסור במתנדבים שמוכנים להיות בקו ראשון מול צה”ל, או להתאבד באוטובוס ישראלי מסביר ראש מנגנון טרור ששוחרר, אלא דווקא גיוס הכסף למשפחות המתאבדים הוא הגורם שעיכב בכמה שנים את תופעת המתאבדים. השמאל הישראלי וחלק גדול מהעם עדיין סבור שחיזוק כלכלת אוכלוסיה עויינת  יביא להפיכתה למערבית וחומרנית כמוהו. בפועל, בדיוק ההיפך קרה: לפני אוסלו, לערבים היו רק אבנים, סכינים ומספר אקדחים. לא הייתה להם הכרה מצד אף מדינה בעולם כמעט, ומדינת ישראל הייתה הרבה יותר “מקובלת” בעיני העולם. הממשלות שלנו הפכו אותם לעשירים יותר (בכמה מאות אחוזים), חזקים יותר, מקובלים יותר, נחושים יותר, ויעילים הרבה יותר נגד ישראל. ואם זה נכון, שמספר ה”מוכנים להתאבד” עולה כשיש רעב, הם מהווים רק את הקצה האחרון של שרשרת הטרור שמקורה במימון וביסוס הישות הפלסטינית דווקא.

עוד טעות – “הטרור הוא האויב”

לאכזבתם של אלו שעדיין חולמים על שלום או אפילו על שקט, הערבים אינם רוצים אלא את השמדת המדינה היהודית. הטרור הוא אמצעי חשוב כדי להביא את עם ישראל להיכנע להם (כך הם סבורים). אך הוא רק חלק מהמלחמה הכוללת נגד קיום ישראל כמדינה. המאבק עובר דרך התקשורת, הפוליטיקה הבינלאומית, לחצים על ישראל ועוד. ה”פלסטינים” מהווים את הסוס הטרויאני טוב ביותר והמועיל ביותר שהומצא ע”י העולם הערבי, והכללי נגד קיום מדינת ישראל. רק צריך לסייע להם, והם יטפלו בשאר. אני מבין את שונאי ישראל לשיטתם, אבל ממשלות ישראל, למה לכן? האויב אינו הטרור אלא אותם פלסטינים הם האויב. שרים וחכמים בממשלה עוד מסרבים להכיר בזה, כי זה מחייב אותם לפעול 180 מעלות הפוך ממה שהם סברו ופעלו כל חייהם.

המסקנה: לנהוג בדיוק הפוך מעכשיו

ממש בזמן שהופגזה ישראל ע”י מאות טילי גראד למיניהם, המשיכה ממשלת ישראל את הצגת תאטרון האבסורד שבה היא מזרימה אלפי טונות של מצרכים לעזה, עשרות מיליוני שקלים במזומן וגם דלק. בזמן המלחמה ממש, פצצת מרגמה הצליחה לפגוע במעבר כרם שלום, שם עמדו מאות משאיות של “סיוע הומניטרי לתושבי עזה”, כמה משאיות ניזוקו. מדינת ישראל ממשיכה (אפילו בעזה, לא רק ביו”ש), להגדיר את העזתים כראויים לחמלה בזמן שהיא נלחמת רק ב”מחבלים” או מקסימום ב”חמאס”. אבל כדי “לשכנע” את האויב להפסיק לירות על ישראל צריך להסביר לו בשפה שלו, זאת אומרת ע”י לחץ צבאי וכלכלי, עד שהמחיר הבינלאומי של הלחץ כבר לא ישתלם לישראל.

כנראה שמי שנתן ית’ לעם ישראל את מצוות פרשת זכור, ידע שדווקא עמו לא יודע לנהוג בקשיחות כלפי מבקשי השמדתו, ולשם כך היה צריך לחוקק לו את זה באותיות קידוש לבנה בתורה עצמה.