חשבון הנפש של בן כסיפת

בע”ה

ערב ראש השנה, קראתי באתר רוטר, על חשבון נפשו של בן כספית, עורך מעריב. (אני נמנע מלפרנס, לא את מעריב ולא את ידיעות גם לא באינטרנט). בהתחלה, האמנתי שבן דוד כבר כאן, אך המשך הקריאה שלי במאמר, החזירה אותי למעריב שהכרתי.

בן כספית מודה שההתנתקות היתה “כשלון מפואר”, שהכתומים הם אנשים נפלאים, אבל לדעתו היו צריכים לבצע את מסירת עזה לערבים לאט לאט לפת”ח תוך כדי הסכם, תמורת שלום, “כמנוף לשלום”. מעניין שעדיין מאמין בן כספית באבו מאזן, בדחלאן, שאתם אפשר לדבר ולהגיע לשלום. הוא מאמין במיתוס של האיסלם המתון שאתו אפשר “לדבר”.

אני לא מאמין שהוא שכח, שגם בבתי הספר של פת”ח מלמדים על פלסטין הכבושה, ושישראל אינה קיימת, שבכל מפות הרשות, תל אביב אינה מופיעה, שאין הרשות מכירה בזכות הקיום של מדינת ישראל לצידה כפי שהוא חולם על זה. אבל כדי לקדם את חזון פלסטין השלמה, בניגוד לחמאס, הם מוכנים לשבת מסביב לשולחן ולהבטיח דברים שהם כבר הבטיחו 10 פעמים.

השמאל הישראלי עומד חסר אונים, מול מציאות מזרח תיכונית, שמסרבת להתאים את עצמה לתאוריות היפות שהם בנו במשך שנים. ולכן, ממשיכה עצימת העיניים המכוונת הזאת, לא מתוך רוע לב, אלא מתוך יאוש, מתוך העדר אלטרנטיבה.

אותו הציבור הכתום, המוערך ע”י בן כספית לא הצליח לרתום אותו למשהו יותר טוב. הוא ממשיך לשוחח בשפה של עצמו עם מונחים כמו “ארץ ישראל”, ו”התיישבות”, למרות שאותם ערכים כבר לא נחשבים מרכזיים אצל בן כספית וחבריו.

הציבור האמוני צריך לבוא ולהציע כפתרון ריאלי, את חזרת הציונות לעם, חזרת אינסטיקט החיים הלאומי הבסיסי לעם הזה, כמוצא היחיד מול אבדון רוחני ופיזי, מול הנוער הישראלי ששובר שיא שכרות בעולם כולו, מול עייפות כרונית שמונעת מראש ממשלה להדוף מהארץ אויבים מחופשים לידידים. מול חולשת הכנסת הימנית נגד הקרן החדשה לישראל וגרורותיה, שמצליחות איפה שזאת נעצרת. הדבר יבוא בלבוש יהודי יותר ממה שהכירו, אך אין העם מתנגד לערכים היהודים כיום, אם מציעים להם אותם בצורה נכונה.

הציבור האמוני יוכל להוביל את המדינה, רק אחרי שהוא ירכוש בטחון עצמי ביכולתו לעשות זאת, וילמד לקבל אחיו היהודים כפי שהם, וכפי שהם לא, גם ברמה הדתית וגם ברמה הלאומית, ולהישאר איתנים באהבת ה’ העם והארץ.