ישראל נגד הערבים – אסטרטגיה מול טקטיקה

בכל משחק תפקידים, כמו בעולם האמיתי, אפשר ליזום, ואפשר להגיב, אפשר לנהוג באסטרטגיה ואפשר לנהוג בטקטיקה. אסטראטגיה תמיד מתעסקת עם החזון, הטקטיקה מתעסקת עם פתרונות למצבים נתונים.

בחיים כמו גם בשחמט, האסטרטג מנצח בסופו של דבר את הטקטיקן גם אם הוא מבריק. האסטראטג מוכן להקריב מה שיש להקריב כדי להביא לנצחון, איפה שהטקטיקן בד”כ יהסס. כי האסטראטגיה נותנת אורך רוח, ומאפשרת לעבור צעדים קשים, בלי להישבר. הטקטיקן יהיה כל הזמן עסוק בלהגיב, והוא לא יוכל ליזום שום דבר מול האסטראטג.

עוד לפני הקמתה, מדינת ישראל דגלה בציונות, אותה אסטראטגיה הארוכת טווח שהייתה ערובה לקיומה. היא נתנה כוחות לאזרחיה, להיחלחם מול צבאות ערב, הקרינה צדק כלפי פנים ובסופו של דבר כלפי חוץ. קשה היה לעולם הערבי בשיתוף עם העולם המערבי להילחם מול חזון והרגשת צדק כאלה. הציונות עסקה בבניה, בחיזוק המדינה היהודית, בפיתוחה, בתפיסת קרקעות, בהתיישבות. אותם דברים ערבו לעתיד קיומה של המדינה היהודית.

עד לפני 20 שנה, הערבים היו עסוקים בעצמם, הם יזמו פעולות מלחמתיות מתוך רוגז וללא תאום והכנה מספקת מול ישראל. הם נכשלו תמיד. הראיה שלהם מעולת לא היתה לטווח ארוך ובעלת חזון. ההצלחות שלהם במישור ההסברתי היו מעטות, והם עוד לא למדו את השפה של המערב כדי לדבר על השמדת ישראל בצורה “נקייה”.

בשנים האחרונות, הכל התהפך. מדינת ישראל התרחקה מהאסטרטגיה הציונית שלה (מתוך חולשה), והכוחות הלאומיים שלא מעיזים לדבר על ארץ ישראל כדבר השייך לנו, הפכו לעסוק בטקטיקה.

השיטה של הליכוד היתה מאז ומתמיד להגיד: “כן אבל…”.  ולעבוד אח”כ כדי להגיע ל-לא, בנתיים נמשיך בבניה, בקביעת עובדות בשטח. אך האמריקאים תחת שלטון אובמה ובעזרת היועצים היהודים האנטי-ציוניים, קידמו עם הערבים חזון של ממש, (שגם התקשורת הישראלית חולמת עליו): חזון פלסטין. באותן שיטות של הציונים, בשיתוף פעולה מופלא של השמאל הישראלי (ברק), בית משפט העליון, ערביי יו”ש וממשל אובמה הם מקדמים את החזון שלהם. במקביל הם מונעים ביחד לחלוטין כל קביעה יהודית בשטח:

–         ברק הורס בברוטליות כל מאחז שמנסה לקום, ונהנה באותה הזדמנות לדכא את האויב האמיתי לדעתו: הכוחות הציונים הצעירים.

–         בית המשפט העליון מכשיר כל גניבת אדמה יהודית, ומחייב להרוס כל מאחז יהודי.

–         הערבים ביו”ש בונים ללא מפריע בכל מקום שהם רק יכולים (ללא אישור), בנוסף לשתי ערים גדולות צמוד לירושלים ולתפוח.

–         אובמה מונע הריסת כל בית ערבי אפילו בירושלים. הוא גם דואג שלא יבנו באף מקום ליהודים. כביכול לזמן קצוב, אך למעשה מדובר על זמן קצוב עד לזמן הקצוב הבא, עד שהדברים יהפכו לבלתי הפיכים.

–         התקשורת הישראלית: ממשיכה להחליש את רוח העם ולחנך את תושבי מדינת ישראל לחזון פלסטין.

מול מהלך מתואם, של אסטראטגיית ממשל אובמה, וחזון פלסטין של הערבים, ה”טקטיקה” של ממלשות ישראל נותרת ללא כל פתרון, ועוברת מכשלון לכשלון, מ”משבר” ל”משבר”, בזמן שהפעם הזמן משחק לטובת הערבים דווקא.

האסטרטגיה הציונית דורשת לעצור הקמת מדינה פלסטינאית גם במחיר של בידוד בינלאומי זמני. כי אותו מחיר קטן בהרבה ממה שמדינה פלסטינאית עלולה להביא לישראל אם היא תקום ח”ו.

לשם כך אפשר:

–         להכריז על יש”ע כארץ אבות בכל מקום. (במישור ההסברתי, גם ללא סיפוח)

o       להיעזר בהסטוריה.

o       לדבר על צדק.

–         להצהיר על תוכניות השלום של אובמה “כמתכון להשמדת ישראל”.

o       להיעזר בספרי הלימוד של בתי ספר הרש”פ (המחנכים לג’יהאד נגד ישראל).

o       לפרסם את אתרי האינטרנט שלהם הרשמיים שבהם מדינת ישראל לא קיימת כלל.

o       להוכיח את מעורבות הפת”ח ברוב הפיגועים האחרונים.

–         לטפל משפטית בכל משת”פ / אויב / בוגד מבפנים – הקרן החדשה, מרכז פרס לשלום…

טקטית אפשר:

–         להצהיר שאין מה לעשות כל עוד הפת”ח לא שולט בעזה.

–         להאשים את העולם שאם הוא היה באמת דואג לפלסטינאים, הוא היה עוצר את אירן הגריעינית שעלולה לחסל את מדינת ישראל.

עם ישראל צריך לדעת שאין בידו להצליח להדוף לחץ אחרי לחץ, לכבות שריפה אחר שריפה, מאחר שמולם עומדים גופים מתואמים היטב כדי להביא להפלת מדינת ישראל.