איך לכופף את דעת הקהל הישראלית
רשות השידור. תחת שליטה של חוגים מצומצמים שמייצגים 10% מעם ישראל
כבר 20 שנה יודעים הקוסמופוליטים הקיצוניים שבתוכנו שלא יהיה להם רוב יהודי לעולם במדינה. בזכות שליטה טובה במנגנוני השלטון (בג”צ, פרקליטות, תקשורת, הקרן החדשה…), ובזכות הבנה עמוקה של הנפש הישראלית הממוצעת, הם מצליחים, בקידום האינטרסים הלאומיים שלהם כפי שהם מבינים אותם. שיטותיהם אומצו בהצלחה אצל הגויים, שעושים בהם גם כן שימוש רב:
“זה לא הזמן”:
זה לא הזמן עכשיו לאשר בניה בירושלים (כי זה ירגיז את האמריקאים), זה לא הזמן עכשיו להעביר את חוק הגולן – (כי זה יהרוס כל סיכוי לשלום), זה לא הזמן עכשיו. אמת הוא, שהישראלי גם אם הוא סובר שזכותו לבצע החלטה ציונית גם בניגוד לדעת הממשל האמריקני, מוכן ברמה טקטית להשהות את ההחלטות שלו לזמן קצוב, אם צריך. לכן התקשורת הישראלית ביחד עם ארה”ב, אירופה, האו”ם, אבו מאזן, ועוד, יודעים היטב לעשות שימוש במונח “זה לא הזמן”.
“עבדך יעקב”:
השמאל הקיצוני הצליח בזכות מלאכה רבה, לייצר בארץ תלות מנטלית בארה”ב. עשרות פעמים שאלתי ישראלי מצוי את השאלות הבאות: מה תקציב המדינה? מה סך העזרה הצבאית של ארה”ב? מה סך העזרה האזרחית שלהם? כולם עונים שהם לא יודעים בדיוק אך מדובר על יותר מ-30-40%, יש כאלו שענו אפילו 90%! אחר כך אני מגלה לו שמדובר בפחות מ-2%, ושאותה “עזרה” חונקת למעשה את התעשיה המקומית יותר ממה שהיא עוזרת לה, השומעים נדהמים ומתקשים להבין. זהו אחד מהישגי התקשורת הישראלית. גם “הערבויות” שמדינת ישראל כלל לא עושה בהן שימוש, ולא זקוקה להן, מהוות חלק מהתלות המנטלית הישראלית. גם שם, רוב הישראלים אינם יודעים כלל על מה מדובר. לכן הדיבר הראשון מעשרת הדברות הישראלי הפך להיות: “אסור להרגיז את אמריקאים”. אפשר להבין אם כן, למה אסרה תורה לקבל צדקה מהגויים.
“עם לבדד ישכון”:
למחורת חתימת הסכמי אוסלו, קם שמעון פרס על במת הכנסת ואמר “לא עוד עם לבדד ישכון”. זהו באמת החלום היותר גדול של השמאל בארץ. להיות מקובל בין העמים, לא להיות מיוחד ומוקצה באו”ם כפי שקורה 60 שנה, ובלי שיהיה להם הסבר לכך. גם הישראלי הממוצע סובל מהבידוד הבינלאומי. לכן כל שגריר מוסלימי, של מדינה גדולה או קטנה יכול לכופף מדינה שלמה, אם הם מאיימים בניתוק הקשרים עם ישראל. בכיוון השני, פתיחת קשרים דיפלומטים עם ישראל נחשב להישג כה משמעותי שמותר עבורו למסור שטח מדינה של 1,200 קמ”ר. הישראלים אוהבים ביותר מדינות ערב “מתונות” שעדיין אין לנו קשר דיפלומטי עמהן כמו סעודיה, קטאר וכו’. משם כל “יוזמה”, “תוכנית שלום”, “הצעה לפשרה”, מקבלת הקשבה עצומה במדינת ישראל.
כל מי שישים לב, יוכל להבחין שלא עובר שבוע אחד בארץ בלי שהתקשורת עושה בהם שימוש. אמנם אפשר להתעודד שניכרת שחיקה ביעילות השיטות האלו, אחרי שעשרות שנים הן פעלו ללא דופי, וללא הפסקה.
