“כי אם ברוחי!”

הסרוגים. בניגוד לכל הציפיות - לא נכנעו

לפני 3000 שנה, הנביא זכריה אמר את המשפט המפורסם “לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה’ צבאות”. בשנים האחרונות הפסוק תפס יותר ויותר משמעות מודרנית. מי שבא בחיל ובכח לא מצליח. רק מי שבא ברוח ה’. כבר יותר מ-30 שנה הציונות החילונית התרוקנה והתעייפה: יותר כח ויותר נשק כבר לא מספיקים לנצח במלחמות, רק רוחי. אפילו אליטות הקיבוצים והמושבים של צה”ל הוחלפו לאט לאט ע”י בוגרי המכינות וההסדר, למרות כל המאמצים של הצבא לעצור בעדם. גם בפוליטיקה, מזמן הציונות החילונית התעייפה ולא מצליחה להגן על קיום המדינה לא מערביי יש”ע, לא מבגידות דרוזי הגולן, לא מפלישות הערבים על אדמות הגליל, לא מכיבוש יפו בת”א, לא מהשתלטות הבדואים בנגב, ואפילו לא מהסודאנים באילת ובערד. הציונות עייפה. אין לה כח. אולמרט אמר פעם: “נמאס לנו להיות גיבורים, ונמאס לנו לנצח במלחמות”, אחרים אחריו קצת פחות עייפים. אולי זה רק למראית עין…

מציאת חזון חלופי: דת השלום.

חזון הציונות נהיה קטן מדי בעיני הציבור בארץ, הוא היה זקוק לדבר אחר להחליפו, גדול יותר בעיניו מהלאומיות הציונית הקטנה: השלום. טובי ידידי ישראל בעולם ניסו לעצור אותם, אך שום דבר לא עצר את הנהירה: “איפוריית השלום” דחפה בצד את השכל, העובדות, ההיגיון, הביטחון, את החיים ואת המתים. דרכו סברו להגשים חלום וותיק: להתקבל סוף סוף בקהילת העמים. עם ישראל כ”כ רצה להאמין בזה שכל אליטות המדינה התגייסו למענו: “לא עוד עם לבדד ישכון” אמר בצהלה שמעון פרס על במת הכנסת בעת חתימת אוסלו.

המפריעים היחידים: הסרוגים.

היהדות החרדית כלל לא הפריעה לחזונם של השמאלנים: הרי תמיד הם יהיו עניים, ותמיד יהיה אפשר לקבל את הסכמתם דרך הזרמה או אי הזרמת כספים למוסדות שלהם. בנוסף לכך, למרות הדעות הימניות של רוב רובו של הציבור החרדי, עסקניהם דואגים רק לרווחת המגזר, ורבניהם כלל לא עסקו בקדושת ארץ ישראל בדורנו. הסרוגים לעומתם היוו אלטרנטיבה אפשרית לשלטון האליטות במדינת ישראל. עדיין הם פגרו בגדול בתחומי התרבות, הספרות, התקשורת, המוסיקה, הקולנוע והמשפט. אך הם היו ראשונים בצבא ובהתיישבות וחשוב מהכל: הם נותרו הציונים האמיתיים היחידים של המדינה: רוב עם ישראל הסתכל עליהם הערכה ובהערצה: “למה לי אין ילדים כאלו!” צעק איש יס”ם דקה לפני קבלת הפקודה לפרק את אותם הנערים הנפלאים.

הפתרון מוצה- גירוש גוש קטיף:

בימים אלו עלינו להיזכר בחורבנות בית ישראל ובאחרון שבהם: המבצע הצבאי הגדול בתולדות צה”ל: גירוש היהודים מבתיהם בעזה.

גם שרון ושאר מארגני ההתנתקות, לא סברו לרגע שהדבר יביא לשלום. אך כולם הסכימו לדבר אחד: זה ייתן שיעור לסרוגים לכל החיים, יראה להם מי הבוס ויותר חשוב, זה יפחית במידה משמעותית את הציונות שלהם, המכשול היחיד לקבלת עם ישראל בקהילת העמים. אפשר להגיד שזה עבד לא רע. חלק מהסרוגים נהיו חרדים, אחרים אבדו עניין במדינה, ואף בתורה. לכולם אבד הביטחון העצמי. המגורשים נותרו כשבר כלי עד היום, רובם ללא בית, ללא עבודה וחיים בתמיכת גורמי הרווחה. אולי הפשע הגדול ביותר בגירוש, היה דווקא דיכוי אותם כוחות החיים היחידים שנותרו למדינת ישראל מול כל אויביה.

המצב כיום:

משרד הבטחון מנסה כפי יכולתו לדכא את המתנחלים. כיום, בכל תקיפה של ערבים, המשטרה באה ועוצרת רק את היהודים כפי שהיא נוהגת 20 שנה בחברון. אף ממשלה לא הרסה כל כך הרבה מאחזים ובתי כנסת מאז הקמת המדינה, גם לא ביצעה הקפאת בניה כזאת נוראה בהסטוריה. לא נרדפו כ”כ הרבה יהודים ע”י השב”כ, לא הוכו כ”כ הרבה נערים רחוק מהמצלמות. ואולי לא היתה כזאת רדיפה מצד מערכת “המשפט” (מחוץ לשנת ההתנתקות).

לא נשברו:

למרות כל זאת, תורת הרבנים, מסירות המורים, איכות הנוער, הריבוי הטבעי ואולי פשוט “רוחי” שבזכריה הנביא עשו שהסרוגים רק התחזקו בשנים האחרונות, גם בצבא ובהתיישבות אך אפילו בתרבות, בתקשורת, במוסיקה, בקולנוע ועוד. בכל שכונה המוכה ע”י אלימות ערבית ופשע, מתחננים ראשי המועצה להביא “זוגות צעירים של סרוגים” כדי לסייע בהצלת המקום. כך היה בחיפה, בגליל, בנגב, ביפו, בלוד, בעכו. אין ציבור מבוקש יותר בארץ. היום יותר מתמיד רואה אותם רוב עם ישראל (לא תמיד בצורה מוצהרת) כאחרונים שלא הרימו ידיים, ואולי האחרונים, שעדיין יכולים בזכות האידאולוגיה שלהם, לגרום למדינה הקטנה שלנו להמשיך להתקיים בע”ה.