הנאום שלפני מכת הברק

האו"ם, המקום שעם ישראל עוד צריך לעבוד הרבה כדי לנצח

פרשנים רבים בישראל מחאו כפיים על נאום אובמה באו”ם. “נאום פרו-ישראלי שאין כמותו” אמרו, חלקם הנמצאים בצד הפלסטיני בצורה אוטומטית, אפילו קצת הצטערו. אחרים אמרו: הנה, לא היה צריך לטרוח לשכנע את העולם, הוא עשה את זה בשבילנו. אולם, כדאי לזכור שביחסים בינלאומיים אין חסד, אין מתנות חינם, ואין ידידות, רק אינטרסים. ושונא ישראל לא יהפוך את עורו גם עבור הכסף של יהודי הוליווד למימון הבחירות שלו. הוא יבקש תשלום על מאמציו במזומן ובריבית. את זה אזרחי ישראל יקלטו רק בשבוע הבא בשובו של ראש הממשלה לישראל.

“האוכל דבר אחר – פסול לעדות”

חכמי הגמרא כבר הזהירו לפני אלפי שנים שלא לקבל טובות מאומות העולם (הם משווים את המעשה לאכילת חזיר). ושאי אפשר כבר לסמוך על אדם כזה שמקבל מהם טובות הנאה. הרי הוא מחויב להם, ויפעל מעתה נגד האינטרסים שלו. השיקול דעת כבר לא בידיים שלו.

מה שנכון לאדם פרטי, גם נכון ברמה לאומית. נתניהו ישוב לישראל “מנצח”, אך מחויב למי שעשה את כל העבודה עבורו. מי ששכנע את חצי מועצת הביטחון, מי שנאם והצדיק לגמרי את עמדת ישראל הרשמית מול אומות העולם. עכשיו אי אפשר שלא להתחשב, חייבים לצאת לוויתורים, התקשורת תגבה את זה. ויותר מכל זה, אנשי הליכוד “יבינו” את המהלך. עוד מהלך נגד עקרונות ורצון הבוחרים בישראל, נגד הארץ והדמוקרטיה.

לא ממש ברית בין ידידים.

ברור לכל עם ישראל שמדינת ישראל כמעט לא התאמצה נגד המהלך הזה. לא ראש הממשלה ועוד פחות משרד החוץ. כל אחד מהשיקולים שלו (כתב אישום, כמה אוהלים ברוטשילד). אבל די ברור שהמהלך הזה יכניס דינמיקה חדשה ל”מהלך המדיני” מול הפלסטינאים, מו”מ מחודש, הקפאה חדשה, הוכחה לרצון טוב בשטח (מצד ישראל), הצהרות ריקות מתוכן (מהצד הערבי). מה שבטוח, “תהליך השלום” שהיה תקוע כבר חודשים רבים, יעלה שוב לכותרות ויבצעו בו עוד פעם החיאה מלאכותית.

נתניהו מכין את הקמפיין שלו לבחירת הבאות כמפלגת מרכז-ימין: הסכמה למדינה פלסטינית בתנאים שהוא מקווה שהערבים ידחו (או שלא…), ולהמשיך בריקוד הזה עד סוף כהונתו. הוא יגיע לבחירות הקרובות מתוך גיבוי אמריקאי, ואובמה יגיע בסיוע גיבוי ישראלי, כך הם מקווים. כל אחד נתן כתף למי שהוא רואה כאויב האישי: שוב פוליטיקת החוץ קבלה השראה משיקולי פוליטיקת הפנים, והפעם לא רק בישראל.

מאמץ אמריקאי טהור כמעט ללא ישראלים:

אחת אחרי השנייה שכנעה ארה”ב את רוב מדינות מועצת הביטחון להתנגד למהלך הערבי. תוך מאמץ דיפלומטי אינטנסיבי ומתוקשר ארה”ב הצליחה “לשכנע” מדינות חשובות, כדי שהיא לא תצטרך להשתמש בנשק הווטו שלה. נשק שעולה לה ביוקר ברמה הדיפלומטית. מסתבר שמדינות רבות באפריקה ששר החוץ לא טרח לנסות לשכנע בכלל, נוטות לצד הישראלי (כפי שדווחנו במאמרינו הקודמים).

מסקנה הפוכה ממשרד החוץ

משרד החוץ נכנס לכל המערכה הזאת כמפסיד מראש, ללא רצון וללא כח. מסיבות של הישרדות פלילית, או מתוך הזדהות חלקית עם מאמץ הצד השני, שר החוץ פשוט לא מילא את תפקידו. לעומת זאת, מתוך מגעים עם מדינות רבות בחודשים האחרונים, גיליתי שאין לישראל שום חשיבה דיפלומטית כבר 30 שנה, ושניתן לעשות המון. עוד לפני 30 שנה, מדינת ישראל ניהלה קשרים הדוקים ברוב אפריקה השחורה אפילו יותר מארה”ב. מאז, שרי החוץ (שמאלנים כולם) שלחו דיפלומטים לא ממש ציוניים, שהאמינו יותר בשלום מבצדק הישראלי. אין לאיש שמאל יכולת להסביר את ישראל בצורה עמוקה, ועוד פחות בצורה רוחנית, השפה הנקלטת ביותר ברוב העולם המיושב. הסתבר פעמים רבות, שהגויים פשוט מחכים שהישראלים יגיעו אליהם. ולעם ישראל יש הרבה מה לתת וללמד לעולם כולו. דבר שעשוי לשחרר את עם ישראל מהתלות היותר חזקה מול ארה”ב- התלות הדיפלומטית.