פסיטבל רבין המתיישן
בלוח האירועים של מדינת ישראל. ישנם כאלו שנמדדים ע”פ הלוח העברי (חגים, חופשות בתי ספר), ויש כאלו ע”פ הלוח הלועזי (שנת מס, תחילת שנת הלימודים). אבל ישנו רק אירוע אחד שמציינים אותו פעמיים, גם בתאריך העברי וגם בתאריך הלועזי ואפילו בכל התקופה שביניהם, הרי הוא רצח ראש הממשלה יצחק רבין. זאת ההזדמנות לרדת על הכיפות הסרוגות, על ארץ ישראל, לדבר על “השלום”, על “חזון השלום”, על “תהליך השלום”, על “ויתורים למען השלום” על “אופק מדיני” ועוד ועוד. כולם מקבלים שם במה וזמן שידור חי ברייטינג הגבוה ביותר.
צעירים רבים מגיעים לעצרת רבין בכיכר רבין. מביאים אותם מכל הארץ באוטובוסים בחינם, הכניסה למקום חינם, מוזמנים שם הזמרים הפופולרים ביותר של השנה. כולם ישירו שירים שקטים כדי לנסות לשכנע אותם שחייבים לעשות שלום, הרי “במותו צוה לנו את השלום”.
זאת התקופה שבה מותר (ורצוי!) להביע דעות שמאלניות קיצוניות במימון מלא של משלם המיסים שכל הארגון והשידור נעשים על חשבונו. באותם ימים של פסטיבל רבין, אין לאיש ימין רשות להתבטא, אסור לו להימצא בצד של “אנשי השלום”. אבל אין דאגה, גם אם ינסה, לא ישמיעו את קולו. הציבור הימני והישר בארץ לא מתקומם נגד הריקוד על הדם הזה, נגד השימוש הגס והבוטה ברצח ראש הממשלה לצרכים פוליטים.
הבעיה היא שאפילו השמאלנים התעייפו מהאידאולוגיה של עצמם. מורשת רבין הפכה ללא אקטואלית, ללא רלוונטית מאחר שאין בצד השני מישהו שרוצה לעשות שלום. כך סובר אפילו העיתונאי מתי גולן, שכל חייו מנסה למכור לעם ישראל את חזונו הפוליטי השמאלני.
שיהיה ברור, אף אחד שם לא חזר בתשובה. “חייבים להקים להם מדינה, חייבים לשבור את הציונים ביו”ש, חייבים “להתקדם”, חייבים תהליך מדיני”. לא ברור ממש למה זה טוב. אבל אף אחד עוד לא קם ונתן להם תשובה לשאלה שהם שואלים: “ומה האלטרנטיבה שלכם?”
כאן, כמו בתחומים אחרים, הימין עסוק במגננה, בכיבוי שרפות, במאבקים נקודתיים (גם חשובים) ואינו מתעסק (חוץ מבודדים) במתן אלטרנטיבה אמיתית לשמאל עייף, מאוכזב, אדיש, מיואש, המצפה למי שיבוא להושיע אותו.
