משרד החוץ – מבט מבפנים

זה לא ממש מקרה, שבמשרד החוץ, אין חלונות שפונות אחוצה אלא רק פנימה...

בשבועות האחרונים, מנהל מכון ההסברה שהקמנו, נכח במספר פגישות מטעם משרדי החוץ וההסברה. הוא הגיע לשם במטרה לסייע בשיפור תדמית מדינת ישראל בעיני העולם, בדרכים שונות מהמקובל כיום שם. רצינו לשתף את הקורא בחוויותינו שם.

קווים כלליים של משרד החוץ

1. ממשלת ישראל הנוכחית – וכמוה 4 ממשלות עד כה – הכירו בקיומו של עם פלשתיני, הכירו בזיקה שיש לו לארץ ישראל, והכירו בפתרון של 2 מדינות – אחת לערבים ואחת ליהודים.

2. הפלשתינים לעומת זאת, לא מכירים בקיומו של עם יהודי, לא בזכותו על הארץ או על חלק ממנה, ולא מוכנים לחלוקה לשתי מדינות, אלא למדינה אחת נקייה מיהודים ולמדינה שנייה של כל אזרחיה, כולל ה״פליטים״ שיחזרו אליה לשנות את המאזן הדמוגרפי.

3. אין כרגע מנהיג ערבי שיכול להכיר בעם היהודי ובזכותו למדינה יהודית. אבו מאזן אמר כשנשאל על כך – גם לא בעוד אלף שנה.

4. אין מנהיג פלשתיני שיכול להסכים לפחות מאשר שליטה בעיר העתיקה/הר הבית, מכיוון שדעת הקהל המוסלמית בעולם תמנע ממנו מעשה כזה.

5. המגמה של ההסברה הישראלית היא להציג את מדינת ישראל כמדינה רגילה, חפצת שלום וחיים, מתקדמת ומערבית.

6. המגמה השנייה היא לא לדבר על הפלשתינים. כדברי מצג ההסברה מטעם משרד ראש הממשלה – אנחנו לא נגד הפלשתינים, אפשר להיות בעד ישראל בלי להיות נגד הפלשתינים.

7. המגמה המרכזית כרגע היא להילחם בדה-לגיטימציה של ישראל בעולם, להדוף את טיעוני הערבים כאילו הכיבוש החל לפני 63 שנים, להדוף את הטיעון של מדינת אפרטהייד, לספר שאנחנו באמת רודפי שלום, המעוניינים בהסדר שטחים שאין להם פרטנר. כתוצאה מכך אנו ממשיכים להחזיק ביהודה ושומרון רק מפני שאין אף גורם שמוכן לקחת אותם מאיתנו ולהכריז על סוף הסכסוך. דבר שהוא אמיתי כנראה לחלק גדול מהכנסת.

8. למעשה הבעיה היום היא חוסר הסימטריה בין ישראל לפלשתינים.

9. רוב ההרצאה הייתה סביב מושג ה״שלום״, כאילו שתי מדינות וחתימת הסכם עם הפת”ח, משמעותם המידית שלום באזורנו.

10. משרד החוץ מנסה לעסוק ב National Branding – מיתוג לאומי – של ישראל כמעצמת הייטק, חקלאות, מים וידע מתקדם, וכמדינה רגילה ככל המדינות, כדי להסביר שאין כאן אלא סכסוך פוליטי. לא מתעסקים (כמעט) עם “החצר האחורית”, אפריקה, דרום אמריקה וכו’.

11. במשרד החוץ לא יודעים על קיומו של “האפיפיור השחור”, אוהד גדול של ישראל באפריקה, העומד בראש מיליוני מאמינים, מתוכם כמה נשיאי מדינות באפריקה.

12. במשרד החוץ לא שמעו שיש בעולם בני נח.

“אתה דתי עם זקן…”

כשהמנהל שלנו שאל “מה עם הסברה ערכית ורוחנית? “, ענו לו:  “טוב, אתה עם זקן, אולי אתה מתאים לזה”. ואמרו לו שעליו “לחפש ארגונים דתיים כדי לדבר עימם”. אז באותו רגע הוא לא העיז להשיב: “אבל רוב האנושות מאמינה ודתיה כמוני, ולא כמוכם!”. רק מערב אירופה ורוסיה לא מדברות בשיח מאמין ולא מזכירים את שם ה’, אבל כל אפריקה, כל מדינות ערב, כל ארה”ב, כל דרום אמריקה, כל המדינות הבלתי מזדהות, רוב המזרח הרחוק, מדברים בשיח כזה, או שהוא מקובל עליהם.

דווקא מדינת ישראל, שגויים רבים מצפים ממנה לדבר בשם ה’ א-לוהי ישראל, היא היותר פרגמאטית, היותר “חילונית”, הפחות ערכית, הפחות אמינה, בונה את כל ההסברה שלה על שיח אירופאי פוליטי-קורקט, בתקווה שהוא ימשיך להחזיק מעמד מול הסירוב הערבי. איזה אכזבה! איזה בלבול לכל בעי עולם המבקשים להיות ידידי ותומכי ישראל באמת!

לסיכום, מה לעשות?

מסתבר שכמו בעיתונות, בצבא, ובפוליטיקה, לא קיימות הנחיות “פרוטוקול חכמי השמאל” שמנחילה את תורתה ועקרונותיה כלפי מטה, אלא יש בכל מקום אנשים. אנשים בעלי דעות והשקפות, בעזרתן הם מייצרים מדיניות, ומקבלים החלטות. ולא תמיד השר מעורה עם אותם יהודים, אפשר לדבר. מי שנמצא שם, או קרוב לשם, יכול לעשות הבדל.