מלך יהודה ושומרון
אזרחים רבים בעולם, מעדיפים שלטון דמוקרטי על פני שלטון אחר. הסיבה העיקרית לכך אינה היכולת לבחור את מנהיגם פעם בכמה שנים, אלא בעיקר בשל פיזור השלטון שבו. זה מאפשר חירות לאדם הפרטי, ומונע ממושל להשליט את רצונו על ההמון בצורה גורפת מדי. בדמוקרטיה השלטון מבוזר דרך אלפי אנשים וגופים שונים, שנבחרים בצורות שונות. גם מערכות רבות שומרות אחת על השניה.
מסתבר שיהודי יו”ש חיים כיום, אולי ללא ידיעתם, תחת השלטון הריכוזי והטוטאליטרי ביותר שקיים כנראה, בכל מזרח התיכון.
הסמכויות העירוניות:
באף מדינה, ראש הממשלה לא מחליט על מה שקורה בתוך עיר. הוא לא זה שמאשר כניסה של אזרח לתוך ביתו. בנית שכונה נעשית ע”פ חוזה בין קבלן לרשות העירונית או ע”פ תוכנית מתאר שהוחלט עליה ע”י שר השיכון או התשתיות. גם בסוריה, הנשיא לא בודק או מקפיד על כל בית שנבנה באיזו עיר שהיא. בארץ, הדבר נכון בתאוריה, וליהודים בלבד, כי אין שום קשר בין תוכנית המתאר למציאות בכפרים ובערים הערביים. גם טייבה, גם אום אל פאחם נבנו ללא סמכויות כמעט, מחוץ לתוכנית המתאר, אבל אריאל שרון שהיה זקוק לקולות הערבים בליכוד, הכשיר את כולם בדיעבד.
ברוב מדינות העולם (איפה שיש מצלמות…) ממשלות לא אוהבות לגרש אזרחים מבתיהם בכח. זה לא מצטייר יפה. משום כך היה חשוב כ”כ לשרון, ואחריו לנתניהו וברק, להרגיל את הציבור היהודי לעזוב את ביתו בלי מאבק, מתוך זה שהם מנגנים על הממלכתיות שלהם. (בציבור הדתי, זה עובד הכי טוב). ממשלות לא מסוגלות לבצע צעדים גדולים מדי נגד אוכלוסיה אזרחית. זה חלק מחירות הפרט בדמוקרטיה.
סלילת כבישים – תשתיות
הממשלה לרוב לא עוסקת בסלילת בישים אלא שר התשתיות מתכנן אותם בחוץ לעיר, והמועצות מתעסקות בתחום השיפוט שלהם. לראש ממשלה אין בדרך כלל קשר לנושא חוץ מ”פרוייקטי על” כגון כביש 6, והאיילון. ביו”ש, שר הביטחון יכול לסלול או לעצור כל סלילת כביש חדש, ללא מתווכים, ללא אפשרות לערער, ובלי צורך לנמק את החלטותיו. (“צורכי ביטחון” או “החוק”, תמיד עובד).
השכלה גבוהה
בכל מדינה, אין איש אחד שמחליט על הקמת בית ספר או אוניברסיטה, ובוודאי לא על תוספת של כיתת לימוד. אלא הדברים נסגרים בוועדות רבות, בעירייה, והרבה מתוך יוזמות אזרחיות פרטיות שמקבלות אישור לאחר הקמתן (כך בגני ילדים פרטיים למשל). ביו”ש, אי אפשר לפתוח אף כיתת לימוד, ללא אישור של ברק והמנהל האזרחי. גם הסטטוס של מכללת יו”ש באריאל כאוניברסיטה טורפד ע”י ברק, מאחר שהחוק האזרחי לא חל בעיר אריאל אלא החוק הצבאי, ולכן למועצה אין סמכות שם.
מינויים:
ע”פ החוק, אלופים צריכים להתמנות תוך החלטה משותפת של הרמטכ”ל ושר הביטחון. האיש החזק ביותר והמשפיע ביותר עבור עתיד היהודים הוא אכן אלוף פיקוד המרכז. גם כאן ברק בחר לבדו בקצין שזכה לתואר “הקצין השמאלני ביותר שצה”ל הכיר” לתפקיד, ללא הסכמת הרמטכ”ל. יו”ר המנהל האזרחי, הוא גם מינוי של ברק וגם היועץ המשפטי שלהם. יחד, הם עמלים על נישול כמה שיותר מתנחלים מאדמתם והקמת ערים ערביות חדשות בשטח.
הרחקה וצווים מנהליים:
הסמכות היותר גדולה שיש לשר הביטחון, שקיימת בצורה תאורטית בכל מקום, היא השימוש בתקנות לשעת חירום (הקיימות מימי המנדט הבריטי) המאפשרות לסמכות הצבאית לעשות כל דבר כמעט, ללא משפט, כולל מעצר מנהלי, הרחקה, ועוד. אלוף פיקוד המרכז חותם על הצו, ואיש אינו יכול לערער עליו, ללא משפט. שלילת החירות הזאת איפשרה בעבר לעצור מחבלים שהיה קשה להפליל אותם ללא חשיפת סוכנים שפעלו מתוכם. אך כיום שר הביטחון משתמש בכלי הזה בעיקר נגד יהודים, לא כלפי אנרכיסטים.
פקידים שהם כולם חיילים
רמת הציות של חיילים גבוה בהרבה מרמת הציות של אזרחים. בנוסף, חלק גדול מהחיילים משוכנעים שבזמן שהם ממלאים פקודות, הם עושים את טובת המדינה, גם אם הם הורסים אותה, ורק ממלאים את תאוות ההרס של “המלך” וסגניו. אין אירוניה סיפוק וניצחון יותר גדולים, עבור אנשי השמאל לראות את חובשי הכיפה מגשימים בעצמם את האידאולוגיה שלהם. זה מתווסף לרשימה הארוכה שבשלטון “מלך יהודה ושמרון”.
הצדק: חוק אזרחי ולא צבאי
אנשי ימין רבים סבורים שבאמת יש לברק יותר מדי כח, ושלכן יש להפקיע סמכויות ממנו בנושא ההתיישבות. כאילו נתניהו רוצה אך לא יכול. האמת שנתניהו יכול הכל: דרך וועדות, החלטות ממשלה, החלטות “השמיניה”, “צוותים מיוחדים”, וחוקים. והוא גם עושה, רק בכיוון ההפוך. אבל זה מאוד נוח לו שאנשי ימין ימשיכו להאמין שהוא ציוני וימני. גם בני בגין משתמש עד הסוף בתדמית העבר שלו כאיש ימין. הם עדיין טוענים שזה לא אשמתם, אלא אשמת ברק, הבג”צ, היועץ המשפטי, האמריקנים, האירופאים, הגרעין האיראני, מחיר הקוט’ג ומה עוד?
לכן הפתרון הצודק, הוא להפעיל את החוק הישראלי על ישובי יו”ש, כדי להפוך את האזרחים שם לשווי זכויות עם אחיהם שבתוך הקו הירוק. הדבר יצמצם בצורה משמעותית את ריכוזיות השלטון שם. זה כנראה לא יקרה בכנסת הנוכחית, שטרם קמו בה חברי כנסת שמסוגלים להדיר את שנתו של ראש הממשלה, מתוך רצון לקיים את מצע מפלגתו.
מעניין, אך קיים בעוד מדינות. בארה”ב כוח ההחלטה של הנשיא הנה דרמטית, רק שזו מדינה של כ-350 מיליון אזרחים. בשנת 2002 הכריז נשיא ארה”ב – גורג’ בוש (האב), על שינוי מהפכת לימודים: “אף ילד לא נשאר מאחור”, בו מבחני ידע החליטו בעזרת אומדנים לאומיים את ההצלחה של ביה”ס ללמד. בית ספר שלא עמד במדדי ההשתפרות – נסגר. הצוות מפוטר או מעובר לביה”ס אחר – והביה”ס נפתח מחדש לאחר מכן עם צוות אחר.
כמובן שבהחלה זו, שנשמעת כה אמריקאית – יצרה הרבה מחלוקת, ובחלק מהמקרים – הרפורמה נחשבה כלא מוצלחת. האם כך – רק הזמן יגיד.
בארץ, הייתי סוגר בכיף כמה בתי ספר שאני מכיר ומחליק את צוות ההנהלה הרקוב בחדש.