“האיש” ולא “הנאום”

שיטת העסקים במזרח הרחוק והקרוב:

כל מי שמתחיל לעשות עסקים במזרח הרחוק מופתע מהדרך שבה הם מתבצעים שם. במקום שהאיש המערבי נכנס ישר לעניינים, ומגבה את עצמו עם סוללת עורכי דין נגד הצד השני, שחושדים בו מיד, המזרחיים מסרבים לדבר על העסקה בפגישות הראשונות, הם מעלים נושאים שונים ובוחנים את “האיש” ולא את ההסכם. הם דורשים לייצר יחסי אימון אישיים שבהם הם לומדים עם מי יש להם עסק, כמה שווה המילה שלו, איך הוא יגיב בזמן משבר וכו’. כשמגיע זמן החתימה, הפרטים הופכים להיות הרבה פחות חשובים. הם הולכים ע”פ האיש ולא על פי הנייר.

גם במזרח התיכון, הדברים דומים. כל התקדמות עסקית או שיתופית עוברת דרך הזמנות בסעודות, בדיקת ערכים משותפים (כבוד, משפחה, אמונה…) ורק אז, הם הולכים על עסקים. בתרבותם, הם מסוגלים להוכיח נאמנות ומסירות נפש למי שנשבעו לו אימונים. בשטח, פגשנו תופעות כאלו עם אנשי צד”ל, וזקני הדרוזים. הם ראו  את גורלם כגורל בלתי נפרד מעם ישראל (אלא אם כן היהודים יבגדו בהם).

לבחון את האיש ולא את הנאום:

הפוליטיקה הישראלית, עסוקה כל הזמן בניתוחים של “מילים”, של “נאומים”, ושל “הבטחות”. הפרשנים נזקקים למידע בלי סוף, כדי לנסות לצפות את העתיד, את ההתפתחויות, את הסיכויים ואת הסיכונים. הם מנתחים שפת הגוף, אינטונציות של הקול ומנסים ללמוד מאחורי הקלעים, בזמן שהם שוכחים את העיקר: מאחורי הקלעים יש איש. הוא זה שיוזם את הנאומים. לאותו אדם יש דעה על כל דבר, הוא בעל שיפוט, ובעיקר הוא אוהב ושונא. מי שלומד את האיש, לא צריך נאומים כדי לייצר אסטרטגיה, הוא צריך אותם לכל היותר כדי לבנות טקטיקה. הרי הנחות היסוד לא יבואו משום נאום, אלא מניתוח נכון של האיש שמאחורי כל נאום. משם ניתן להחליט על מדיניות. במדיניות, טעות בהערכה של האיש מביאה לאלפי הרוגים ומסבכת בד”כ את ישראל לעשרות שנים לפעמים.

אבו מאזן האיש, ואנשיו בפת”ח:

אבו מאזן מעוניין בהשמדת ישראל. הוא רוצה את זה יותר מקיום אנשיו, הוא נהנה מכל התהילה העולמית שהוא זוכה לה בזכות מלחמתו בישראל (כדברי התלמוד גיטין נו:). הדיפלומטיה הישראלית מתמידה לראות בניירות, בנאומים, ובהסכמים שעליהם הם חותמים ערבות לשינוי המציאות. כאילו במזרח התיכון יש חשיבות להסכמים, כאילו שיש צדק בעולם כשמדובר בישראל. סברו שמצרים לא מתכוונת להשמיד את ישראל במלחמת יום הכיפורים, ולכן גולדה מאיר הייתה מוכנה “להפסד קטן עבור השלום”. גם כל אנשי המודיעין הישראלי שוב טעו אחרי 2-3 נאומים של ערפאת, והבטיחו לרבין שהוא באמת רוצה שלום, ורק אז, הוא חתם על הסכמי אוסלו. כמו כן לא קשה לבדוק שאין שום מחלוקת מדינית בין החמאס והפת”ח. גם לא צבאית, רק טקטית ודתית, ולדעת מי הם אנשי הפת”ח.

אובמה האיש:

אובמה הוא נשיא דמוקראטי, וכפי כל קודמיו, הוא לא מעוניין בחיזוק ישראל במיוחד. בנוסף הוא גם מוסלמי על פי הדת המוסלמית. והחלום שלו נותר יצירת אסלאם ממוזג במערביות. הוא לא חדל לנסות לשכנע את העולם הערבי להיות כמותו, מוסלמי עם ערכים ליבראליים. הוא שונא את ישראל והוא מרגיש פגוע על ידם. כמה פעמים הוא היה צריך לחזור בו בפומבי ממה שהוא אמר שהוא יצליח לכופף את ישראל. “אובמה האיש” הוא אויב ישראל. גם בלי להכניס לכאן צבא, הוא מנסה להחדיר פצצה מתקתקת (בשם פלסטין) שתפקידה להשלים את העבודה עבורו. הידיים ידי פלסטין והקול קול אובמה.

הנחת היסוד על “האיש אובמה” היא שהוא יעשה הכול כדי לפגוע בישראל כמה שהוא יכול. ואסור לשכוח שהאיש השונא מסוגל לנקוט בפעולות קשות גם כשהן נגד האינטרס שלו, רק כדי לפגוע בשונא.

האסטרטגיה המתבקשת אחרי האיש:

אם הפת”ח הוא אויב, אז הרבה דברים נגזרים מיד ברמה האסטרטגית.

–      כל מדינה פלסטינאית היא איום קיומי על ישראל.

–      אין כאן שום שלום, ולא יהיה. רק מלחמות.

אם אובמה הוא שונא ישראל גדול אז יש להיערך בצורה הבאה:

–      להפסיק לשחק כאילו הוא חבר. להכניס אותו למשבצת של אויב מדיני. להחלישו ברמה הפנימית (זה קצת מאוחר עכשיו!).

–      לא הולכים לעבוד עם אובמה אלא נגד אובמה. לספר על הלחצים.

–      לא לבנות על וטו אמריקאי, שאם הוא יקרה הוא יעלה לישראל ביותר וויתורים מההחלטה עצמה.

–      להפעיל את כל הדיפלומטיה הישראלית להוריד את מספר המדינות התומכות בספטמבר מ-132 ל-115, ולהכשיל כך בפועל את הפעולה באו”ם, גם ללא שום וטו של ארה”ב.

בעוונותינו כנראה שהפרקליטות עדיין מחזיקה קצר את שר החוץ שלנו, ואיש מהדמויות החשובות בדיפלומטיה העולמית לא הוזמן לארץ, אף אחד מהם לא סייר ביו”ש, לכמעט אף אחד מהם, אין הבנה מינימאלית במה שמתרקם כאן במזרח התיכון. עדיין אפילו אוהבי ישראל בעולם סבורים שכאן במדובר ב”שלום”. האמת על מזרח התיכון, עוד רחוקה מלהיגלות בעולם, ולא רק בגלל האנטישמיות של הגויים.