חטמ”ר אפרים: תמימות הציוניים דתיים, בשימוש השמאל
בית במאחז מעוז אסתר שהקימו מיד אחרי ההרס במקום. (מקור אתר מעוז אסתר)
לאור האירועים האחרונים בחטמ”ר אפרים, בהם נכנסו כמה עשרות יהודים למג”ב, ניקבו צמיגי ג’יפים, ויש אומרים שאפילו זרקו אבנים על הסמח”ט, ולאחר שראיתי את חגיגת השמאל בתקשורת ואת התגובה החריפה של הממשלה, חשבתי שהדברים יצאו מפרופורציה, ושיש לנסות במילים מועטות אלו להשיבם במידת האפשר. כמו כן לבחון מה צריכה להיות התגובה של אנשים שרוצים לעבוד את ה’ ושלא ממש השתכנעו ש”רק באהבה ננצח”.
מה התגובה הראויה?
אנחנו לא מוכנים לראות יהודי שמרים יד על יהודי. לכן יש לגנות קודם את העיקר, קודם כל את היוזם, קודם כל את מי שהחליט להרוס בתים של יהודים ולא לגעת בבתים של ערבים. רק אז, רק מי שזעק ללא הרף נגד העוול הזה, יכול מבחינה מוסרית, לבוא ולהגיד שאין להרים יד על יהודים, גם זאת בדרכי נועם, כי אף אחד מה”מגנים” לא מוסר את נפשו עבור הארץ הזאת כגון אלו שישנים בגבעה מבודדת בקור השומרון, ללא חשמל ומים, תחת הקור הגשם, והסכנה המתמדת.
מלחמת אחים כבר הייתה, מזמן…
מלחמת אחים: (הגדרה – מתוך וויקיפדיה): עימות מזוין בין הצבא וקבוצות אוכלוסיה שונים של אותה מדינה מסיבות דתיות, אתניות, כלכליות, פוליטיות, אידיאולוגיות, או טריטוריאלית.
לא רק בתקופת הסזון מהרו אנשי פלמ”ח למכור את אחיהם מהלח”י לאנגליים על מנת שאלו יכלאו ויתלו אותם. גם בדורנו יש לבחון בעיניים פקוחות את האירועים האחרונים.
ההתנתקות שהוגדרה ע”י התקשורת כ”מבצע הצבאי הגדול בתולדות צה”ל“, אכן הייתה קרובה להיות מלחמת אחים לכל דבר, רק שלא נשפך יותר מדי דם, וזאת רק בזכות הרצון הטוב של המתיישבים לתת לצבא לרסק את עולמם מבלי שיגיבו.
לכן יש באמת למחות בכל הכוח נגד מלחמת האחים שבה שולחים כל שבוע מאות חיילים ושוטרים לגרש יהודים מבתיהם, בזמן שהערבים בונים ללא הרף בכל מקום, ע”פ הנחיות מנהל האזרחי עצמו.
ציונים דתיים שמסייעים למלחמת האחים:
אמרנו מספר פעמים, שהשמאל תמיד טועה בהערכות שלו כלפי הערבים, כי הם חושבים שהם בסה”כ דומים להם, (בני אדם, פרגמאטיים, הדוניסטיים, בעלי תפיסה כלכלית), ואנשי הימין תמיד טועים בהערכותיהם כלפי אחיהם השמאלנים כי הם חושבים שכולם בסה”כ דומים להם (ממלכתיים, מלאי אחווה למרות ההבדלים). משום כך בכל אינטראקציה בין הקבוצות, נעשות שם כל הטעויות האפשרויות.
הציונים הדתיים, בתמימותם, בטוחים שגם כל שרי השמאל חוששים ממלחמת אחים בכל כוחם, ולכן הם מוכנים לצעוק ביחד איתם. הם לא מבינים שיש ביניהם כאלו שדווקא מעוניינים שיתנו להם לירות על יהודים, כפי שחלק מאנשי השמאל תמיד רצה. אומנם, בצורה פרדוקסאלית, דווקא אותם גינויים מסייעים לאותה “מלחמת אחים” שהם חוששים כ”כ ממנה. כיצד?
יש להבין שכדי להפעיל אמצעי ענישה כבדים, כדי “לרענן הוראות פתיחה באש” (בעברית מודרנית, לאשר ירי על יהודים), כדי להרחיק יהודים מאדמתם, כדי לבצע הריסות שונות, השמאל זקוק לאישור מראש הממשלה, לדעת קהל אוהדת, לגינוי “מקיר לקיר”. את הגינוי הזה, כמתוכנן, מנהיגי הציונות הדתית ומנהיגי הימין נותנים להם. הם שכחו מי נלחם עם מי בד”כ, את מי מוציאים מהמיטה באמצע הלילה, את הבית של מי הורסים על תכולותיו, נגד מי שולחים יס”מ ומג”ב, של מי הרכוש מוחרם או נהרס, מי צריך להתמודד מול הפורעים הערבים שמגיעים לפעמים גם בניצול חולשתו של הצבא?
זה נכון שקיימת לפעמים אווירה לא נעימה בגבעות השומרון, שמזכירה שנאת אחים. אבל מי מייצר אותה?
הבה נחזור כולנו לפרופורציות, ותימנע מלחמת האחים.
