אז מי לא נלחם נגד ירושלים?

למרות הכל, וכנגד כולם - הם מתעקשים לשמוח ביום ירושלים!

הנביא זכריה (פרק י”ד) מספר על התקהלות של כל הגוים על ירושלים במלחמת גוג ומגוג. הגאון מווילנא אומר (ב”קול התור”) שלא מדובר רק על מלחמה פיזית אלא גם במישורים דיפלומטים, כלכלים, פוליטיים ועוד. הפסוק שזעזע אותי שם יותר מהכל היה “וגם יהודה תלחם בירושלים”. אם היה כתוב שגם אפרים ילחם בירושלים, הייתי מזדעזע פחות: אפרים הפרגמטי שמבין רק בכלכלה ו”ריאל-פוליטיקה”, יכול לצאת גם הוא, למלחמה נגד ירושלים. אבל יהודה? שמחבר את הקודש ואת הלאומיות בישראל? זה כבר חמור הרבה יותר.

מאבק על בניה והרס.

המאבק העכשווי בארץ ישראל ובירושלים הוא מסביב לבניית שכונות מגורים והריסתם. למה הנושא הזה כ”כ חשוב? ולמה הוא תפס מקום כה מרכזי?

המטרה היא לקבוע עובדות בשטח: להקים שכונות ערביות חדשות ולמנוע התיישבות יהודית במקום. בעידן המודרני, קשה להזיז אוכלוסיה אזרחית שמתננגדת לזה. (בגוש קטיף, לא התנגדו, בזכות מספר רבנים שאמרו להם שהאהבה תנצח). לכן כל גירוש בכח עלול להיכשל, כל צלם חובב יכול להביא תמונות של חיילים שזורקים משפחה מביתה ל-CNN. יש יכולת בכל סרט שכזה להזמין לחץ בינלאומי יעיל נגד אותו צבא (במיוחד אם מדובר בישראל!). מהסיבות האלו המפתח במאבק היום הוא מסביב לבניה דווקא. לאובמה ויעוציו היהודים נפל האסימון, ולכן הם כ”כ לוחצים שם.

אז מי היום נלחם נגד ירושלים אצל הגויים?

האו”ם: מבחינתם ירושלים אינה מאוחדת כלל. היא מצפה לחלוקתה בשיחות הקרובות.

–   ארה”ב: בראשות אובמה, מצהירה בגלוי מה שאף ממשלה אמריקאית לא עשתה מקודם: דורשת את חלוקת העיר ומפעילה בנושא זה לחצים כבירים על ממשלת נתניהו שחלקים ממנה דווקא מודים לו.

–   אירופה: הם דנים אם כבר להכריז על ירושלים המזרחית כבירת פלסטין או לחכות עוד קצת. מדינת ישראל כדרכה, צופה בטלוויזיה במתרחש ולא מגיבה.

אפשר להגיד שכל העולם פחות או יותר משתתף בחגיגה.

מי אצל היהודים נלחם נגד ירושלים?

–   בית המשפט העליון בראשות דורית בייניש: הוא ללא ספק השחקן היותר חזק שפועל נגד ארץ ישראל וירושלים. הם נמנעים מלהורות על הריסת בתים ערבים ודורשים ללא הפסק הריסת בתים ושכונות יהודיות. בכפר השילוח הגיעה עתירה להריסת בתים ערבים רבים שנבנו שלא כחוק וגם ל”בית יונתן” שנרכש בכסף מלא מערבים, בייניש הוציאה צו הריסה רק על בית היהודים, ולא לבתים ערבים שנבנו ביחד באותו רחוב.

–   2 מרכזי פרס לשלום, זה שבתל אביב וזה שברחוב הנשיא בירושלים (קוראים לו גם “בית הנשיא”): מפעילים לחץ אימים על נתניהו, מארגנים מאות פרויקטים לקידום הערבים מיש”ע ופרויקטים של “דו קיום”, “שלום” ועוד דברים מצחיקים שאבד עליהם הקלח. הם חיים מתרומות אירופיות וממסי אזרחי ישראל.

–   הקרן החדשה לישראל: כוחה לא ירד למרות החשיפה של מאות עמותות פרו-ערכיות שהיא מממנת ומקדמת.

–   העיתונות: לא חסרים כתבות ב”הארץ” כמובן, אבל גם שאר רוב העיתונות הכתובה במדינת ישראל תומכת בעמדות השמאל לחלוקת העיר.

–   משרד הביטחון: בניגוד ליהודי יו”ש החיים תחת שלטון צבאי של אהוד ברק, תושבי ירושלים “זוכים” לחיות תחת ידו הקשה של שר המשטרה יצחק אהרונוביץ (ישראל ביתנו) שלא מהסס להפעיל כח נגד יהודים בכל הזדמנות. הוא ניסה להרוס את חגיגות יום ירושלים של הסרוגים וגם את הילולת שמואל הנביא. הוא דרש מהחוגגים לצמצם את הצעדה כי היא “מרגיזה את התושבים הערבים”.

–   חברי כנסת ימניים: איפשרו תוספות של עשרות אלפי פקחים שיסייעו בהרסית יו”ש וירושלים. אורבך (הבית היהודי), אלקין (הליכוד), גפני (יהדות התורה) יכלו לעצור את התקציב החריג שביקש ברק, אך הם לא עשו זאת.

בלי ספק, גם יוסף וגם יהודה נלחמים נגד ירושלים.

אז מי נשאר?

ביום ירושלים, צפיתי ב-100,000 הצעירים הדתיים שהשתתפו בריקודגלים. הם היו מלאי שמחה, קדושה, ציונות, ועוצמה. הם לא חושבים או חוששים מהעולם, הם באים מתוך לאומיות של קודש, לאומיות שהתחילה בצו ה’ אל אברהם: “לך לך מארצך”, לאומיות שלא בנויה על מדינת מקלט, ושלא נשענת על הרצון הטוב של הגוים, אלא לאומיות בשם ה’ א-לוהי ישראל.

בצעדה, נגשתי ל-3 אנשי יס”ם, ואמרתי להם: – “נו! מה אתם אומרים על הנוער שלנו?”. עם ענו לי: “בדיוק דברנו על זה, חייבים להודות שאצלם יודעים מה זה שמחה!”. אני זוכר את השוטרים האלו, רגע לפני חסימת הכבישים, שבו הם עמדו להכות בנו אומרים: “וואו! למה לי אין ילדים כאלו??!”.

אין בארץ נוער כנוער הזה, בריא בנפשו, ברוחו, ובגופו, הוא בא ומציע פתרון אמיתי למדינת ישראל, חזון של ציונות, אבל ציונות של דוד המלך המחזיק בחרב ביד אחת ובספר תהלים ביד השנייה. הם באים מתוך אחדות הקודש והחול, לאומיות של קודש, גבורה, ענוה, אהבת ישראל וקדושה. אם נזכה, ונדריך אותם כראוי, לא יתייצב איש לפנינו.